ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

חלומות בטעם בלינצ'עס

לא מזמן קמתי משעת שינה אחת שלמה:) בין תשע וחצי בערב לבין עשר וחצי. וזכרתי שחלמתי על בלינצ'עס. לא פלא. ג'ודי, חברה שהכרתי בפייסבוק, הטריחה את עצמה ובאה כל הדרך מגדרה, עם צלחת בלינצ'עס מעשה ידיה, עוגה נפלאה ושתי חליפות קיץ לילדים.

חיסלתי את הבלינצ'עס האלה עכשיו. כמעט את כולם. השארתי לי עוד קצת למחר. תודה, ג'ודי:)

ואו, זה היה יום עמוס ומתסכל. בבוקר, כשאילנה נכנסה, אמרתי לה "תשמעי, החלטתי שזהו זה, הגיע הזמן שלי לעבוד. אני מוכרח להתנתק קצת מן הילדים." ואז נכנסתי לחדר העבודה-שינה וסגרתי את הדלת.

ניסיתי לעבוד, בחיי. אפילו בדקתי שתי עבודות של תלמידיי. אבל אז, כשהתכוונתי לשבת לקרוא ברצף עבודות של מישהי נוספת שמעתי את מיכאל בוכה מבעד לדלת. חיכיתי קצת, אבל כעבור רגע כבר עזבתי הכול בחדר השינה וניגשתי לחדר הילדים.

"מה קרה?" שאלתי את אילנה, שהייתה בדיוק עם דניאל על הידיים אחרי האכלה.

"כנראה יש לו כאבים בבטן," אמרה לי אילנה. "לא יכול להיות שהוא רעב. הרי הוא אכל לפני שעתיים."

הצצתי ביומן המעקב שלי אחרי הילדים, שאני כותב בו כל האכלה והפרשה.

"אה, ברור שהוא רעב," אמרתי לה, "הילד הזה הוא כמו שעון שוויצרי. הוא דורש אוכל בדיוק אחרי כל שעתיים ורבע."

"אבל אמרת לי שהם פתחו פער של ארבע שעות בין האכלה להאכלה," מחתה אילנה.

"זה בלילה, אבל במשך היום הם אוכלים כל שעתיים ורבע," עניתי לה.

לקחתי לידיי את מיכאל וקירבתי לפיו בקבוק. הוא כמובן טרף את תוכנו בשקיקה.

"ילד מתוק ואהוב שלי," לחשתי לו באוזנו, "מי מכיר אותך יותר טוב מאבא."

אחרי כן חזרתי לחדר וניסיתי לעבוד. לא הצלחתי לעשות כלום, מלבד סידורים. מכתב למוסד לביטוח לאומי לגבי מענק לידה, הכנת טפסי תביעה לביטוח הראל על האייפון שכייסו לי בדלהי, שיחה ראשונית עם רב מגייר. כשראיתי לאן זה הולך, נכנעתי. לקחתי את תיק המחשב ויצאתי לסיבוב בנקים. חשבתי לעצמי, שאגש לשני הבנקים, אקח מהם טופס 867, שדרוש לי לצורך הגשת המאזן השנתי של 2011, ואז אשב לבדוק עבודות בבית הקפה.

קדחת.

בבנקים הייתי, קיבלתי טפסים,אספתי פנקסי צ'קים, ואז, במקום לשבת בבית הקפה מצאתי את עצמי ברחוב שבזי, עומד מול חנותו של אבי לתשמישי קדושה, ומנסה להשיג אותו.

כשהחליפו לי מקרר, גם זה עברתי השבוע, גררתי החוצה בכוחות עצמי את המקרר הישן והמקולקל שלי. בדרך הוא 'גילח' את המזוזה בדלת הראשית. ואני בבית עם שני תינוקות בלי מזוזה לא יכול לחיות.

אבל כיוון שאבי עבר ניתוח, הצטרכתי להמתין עד החלמתו.

וגם עכשיו הוא לא ענה לי.

התחנה הבאה הייתה החנות לבגדי ילדים "בבט" בשבזי, שתמוש נתנה לי תלוש לקנייה שם.. בגדים לא רציתי לקנות, כי יש להם הרבה. אז קניתי קסילופון עץ ענק, בידיעה ברורה שעוד אתחרט על זה בעתיד הלא רחוק, ושתי צלחות ושתי כוסות יפהפיות ממלמין. כן. אני יודע שהקסילופון וכלי האכילה הם מתנות מוקדמות מדי בזמן. אבל אשמור עליהן עד שיגיע הצורך להשתמש בהן.

חזרתי הביתה מותש, לא מסוגל לעשות שום דבר, חוץ מלאכול ולישון. זה לא פלא. התעוררתי בחמש בבוקר, להאכלת השחר, וכל כך נהניתי ממנה, שאחריה התקשרתי לאבא שלי, ואמרתי לו שיבוא הנה מתי שהוא רק רוצה. שהוא נקשר מאוד לילדים בהודו, ומגיע לו ליהנות מהם כמוני. והוא שמח.

בשבוע הבא ממילא הוא יהיה כאן הרבה. את ימי רביעי, שבהם אילנה לומדת, קבענו כימי סבא. וחוץ מזה הוא מבקש להתלוות אלינו לכל בדיקה רפואית, ובשבוע הבא יש לנו אקג, למחרת מפגש עם קרדיולוג כדי לבדוק את האיוושה בלב של מיכאל, וביום השלישי אולטרא סאונד ירכיים, שכל התינוקות עוברים. ביום הרביעי יש לנו תור לחיסונים בטיפת חלב, ועוד נותר לי לקבוע ביקור חוזר אצל רופאת הילדים.

איך אפשר לעבוד ככה בכלל?

כנראה שהמוסד לביטוח לאומי ידע מה הוא עושה, כשקבע חופשת לידה של ארבעה וחצי חודשים למי שהוליד/ילדה תאומים. רק מה, הכסף נגמר מהר מאוד, ולעבוד אסור לי עד ראשית אוגוסט. נראה איך אסתדר עם זה.

בכל מקרה, אילנה הלכה בעשרים לארבע, ואני רחצתי את דניאל. מיד אחרי כן התחילה המהומה. שניהם פרצו בבכי, מרעב. אחרי שהאכלתי אותם יצאתי איתם החוצה, כדי להרגיעם, ולהספיק לבקר בסופרפארם לפני מפגשי הערב.

מעט אחרי שחזרנו הביתה התחילו שוב הבכיות, הפעם בשל הפליטות של מיכאל והגזים של דניאל.

כשאבי וערן הגיעו הנה, כדי לדבר איתי על פונדקאות, פגשו אבא מותש, אחרי פחות משעתיים של משמרת, עם מיכאל בידיי ודניאל שכוב על ברכיי. ככה העברנו את הערב.

באמצע הגיעה ג'ודי, ובתוך הזמן שלי איתה הגיעה שיחת הטלפון שהכי ציפיתי לה בחודשים האחרונים. מיגאל, העורך שלי. הוא סיים לעבוד על הספר.

ואו.

התחלנו לשוחח, אבל אז הגיע הנה אבי, כדי לקבוע מזוזות בבית…

התנצלתי בפני יגאל, חבשתי כיפה, וקבענו מזוזות בשתי דלתות הבית, מסתבר שגם בדלת האחורית נעלמה לי מזוזה, אחרי שהחליפו את דלת העץ הישנה בפלדלת.

מוגן במזוזות התקשרתי ליגאל ושוחחנו. בימים הקרובים אקבל לידיי את הגרסה הערוכה של הרומאן הבא שלי, וזה אומר, שהגעתי לישורת האחרונה בהיריון הנוסף שלי, זה שלא סיפרתי לכם עליו, אבל הוא נמשך כבר ארבע שנים. יותר מהיריון של פילה.

בעזרת השם, השנה יראו אור שני ספרים שלי. רומאן חדש וגם מאסף שירה. יחד עם שני ילדים זה בהחלט הספק לשנה מבורכת.

השאלה היא רק מתי אוכל לשוב לעבודה. יש לי חומר לרומאן חדש נוסף, באמצע תחקיר ובראשית כתיבה, כמה ספרים לעריכה, והמון חומרים שמחכים לזמנם. יואח, שהתקשר לשאול מה נשמע בלב כל המהומה הזאת, צחק ואמר לי להירגע. שזה ייקח זמן. ושזה בסדר גמור ככה. שאכנע לחוויה.

והוא כנראה צדק.

אז לכל תלמידיי ותלמידותיי, ולכל מי שערכתי לו ספרים, אני מבקש את סליחתכם שאני מתעכב בעבודותי אתכם. אבל יש לי שני ילדים על הראש, שדורשים תשומת לב כמעט עשרים וארבע שעות ביממה. חכו לי קצת עד שאתעשת, ועד שהם יגדלו מעט, או יילכו למעון. אני מבטיח, שאני לא בורח לשומקום.

אלא אם כן תהיה מלחמה עם איראן. ואז אני ישר טס איתם חזרה להודו:))

תויג כ: ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: