ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

לפעמים כל מה שצריך הוא מגע ידה של אישה.

כששבח ועדנה הודיעו לי שהם באים לבקר ביטלתי את כל הביקורים האחרים. אפילו לאבא שלי, שרצה לבוא הנה הערב, אמרתי, שהיום זה לא מתאים, כי באים אלי אנשים. כי שבח ועדנה, טוב, איתם רציתי לבלות לגמרי לבד. איתם ועם הילדים.

לא טעיתי.

שבח למד אצלי בסדנה לכתיבה, ואחרי כן ייסד לי סדנה דומה בקיסריה. הוא כותב וגם עוסק בכתיבת ספרים ביוגרפיים, וזה מלבד היותם בעלי צימרים בקיסריה, וראשי משפחה לתפארת.

על עדנה לא אכתוב דבר, היא תכתוב מה שהיא רוצה. אומר רק שהיא אישה רוחנית, מדהימה ומלאת אהבה ורוך.

כשהעברתי את סדנת הכתיבה בקיסריה הייתי מגיע אליהם מדי יום ראשון היישר מן הסדנה בחיפה, אוכל אצלם צהריים ונח. ישן כמו תינוק. אחרי כן מתקלח, שותה איתם כוס קפה ויוצא ללמד בסדנה שהקימו.

בתוך כך נרקמה בינינו מערכת יחסים עמוקה.

הערב, כשנכנסו אלי הביתה, הייתי עם דניאל על הברכיים ועם מיכאל על הידיים. דניאל נח אחרי אכילה, מיכאל עוד אכל.

הם הביטו בי בהתרגשות גדולה, התיישבו מולי והתחלנו לשוחח.

בשלב מסויים, כשדניאל התחיל לזרוק ידיים ורגליים לכל הכיוונים, לנוע בחוסר שקט, עדנה ביקשה לקחתו אליה.

האינסטינקט הראשון שלי, כשחברה מבקשת להחזיק בילד שלי, הוא תמיד התנגדות. זו כנראה חרדה הורית, מעורבבת בעיקשות שלי. ואתם לא יודעים עד כמה אני עיקש.

אבל לעדנה לא אמרתי דבר, והיא הרימה אליה את דניאל, הביטה בו, ואז הצמידה את ברכיה זו לזו והורידה אותו עליהן, למצב שכיבה על הבטן.

המשכנו לשוחח, מיכאל על הספה לידה ודניאל על ברכיה.

אגב שיחה שמתי לב, שהיא מעסה את גוו של דניאל, וגם מנדנדת אותו בברכיה. לתדהמתי, הילד לא צווח וצרח, כפי שהוא עושה איתי מדי לילה, אלא עצם את עיניו וניסה להירדם.

"הוא מלא גזים," קבעה עדנה, "ממש מרגישים את התכווצויות הבטן שלו."

היא ליטפה את גוו והמשיכה לנדנד אותו.

"העיסוי והנדנוד עוזרים לגזים לצאת החוצה," הסבירה לי. "זה מה שאתה צריך לעשות כשהוא בוכה באמצע הלילה."

"ואני חשבתי שהוא מניפולטיבי, דורש תשומת לב בכל שעה, מבלי להתחשב בי," גמגמתי.

"בגיל הזה ילדים הם לא מניפולטיביים," חייכה אלי עדנה. "הם סובלים מגזים."

מאותו רגע ואילך חלקתי את תשומת הלב שלי בין שבח, לבין מעשיה עם דניאל.

דניאל נרגע לגמרי על ברכיה, נמנם והקיץ לחילופין, אבל לא השמיע ולו קול אחד של טרוניה, כפי שהוא נוהג לעשות איתי, מדי לילה.

מה, מדי לילה. אמש הוא התחיל לבכות לקראת אחת בבוקר, וסיים רק בארבע.

מה לא עשיתי איתו.

נתתי לו מוצץ, שאותו הוא ירק מפיו, לקחתי אותו לידיי ועיסיתי לו את הגב, הורדתי אותו לחיקי, אבל גם בו המשיך לפרכס ולצרוח, התיישבתי, הרוס מעייפות, על הכורסה שהכנתי בחדרם, שיש לה משענת ידיים נוחה, מעוגלת, והחזקתי אותו בזרועותי, ואחרי כן על בטני, אפילו לקחתי אותו בשלב מסוים למיטה שלי, השכבתי אותו על בטנו, על בטני, ואחרי כן על גוו, וניסיתי להרדימו כך, מתעלם משיירי העישון בחדר היחיד בבית (עם חלון ודלת החוצה), שבו אני מרשה לעצמי לעשן (אחר כך קראתי בדפי טיפת חלב והיו לי יסורי מצפון איומים לגבי זה).

אבל לא עזר לי שום דבר. הילד צרח וצרח, ואני דיברתי איתו ברוך ואחרי כן בתקיפות, החזרתי אותו שוב ושוב למיטה וניסיתי לחנך אותו לגבולות.

מסכן קטן שכזה. בן של אבא בן חמישה שבועות, שלא יודע איך לזהות ולהתמודד עם גזים.

והנה פלא. הילד נרגע. נרדם.

"למדתי ממך הרבה מאוד היום, רק מהסתכלות," אמרתי לעדנה.

אחרי שהלכו הגיעה שעת ההאכלה, וכתמיד – מיכאל אכל די מהר ונרדם, דניאל אכל בקצב איטי ופרכס.

ניסיתי את השיטה של עדנה. אחרי הגרעפץ הורדתי אותו על הברכיים ועיסיתי בתנועות ממושכות את גוו, ונדנדתי את ברכיי.

הילד נרגע.

עכשיו כבר אחת וחצי לפנות בוקר, אחרי האכלת לילה ראשונה.

במשך עשרים דקות טיפלתי כך בדניאל, חלק מן הזמן כשמיכאל בידיי, אוכל או עושה גרעפץ.

אני נדהם מן התוצאות. הילדים במיטה, ישנים, כל אחד עם המוצץ שלו.

עדנה, החזרת לי את יכולת השינה. אבל בגלל ההערה של שבח, שחדלתי לכתוב מדי יום כאן, הנה, אמצע הלילה ואני יושב וכותב.

תודה לשניכם:)

*

אה, ובעניין העישון. אני לא מבין איך לא חשבתי על זה עד הנה. אבל חדר השינה/עבודה שלי נהנה לא רק מחלון לרחוב השני, אלא גם דלת, שעד כה אני פותח אותה רק בשביל לגרוף החוצה מים של ספונז'ה.

אבל עכשיו נזכרתי. כשרק עברתי לגור כאן, באמצע שנות השמונים, היה כאן גרם מדרגות, שצעירי השכונה אהבו לשבת עליו, לדבר ולעשן.

הורדתי אותו, כדי למנוע התקהלות מתחת לחלון חדר השינה שלי.

אבל עכשיו יצאתי, בתחתונים, החוצה, התיישבתי על המדרגה היחידה שנותרה כאן, והפרחתי את העשן היישר אל הלילה הקר.

תענוג.

עכשיו אוכל לעשן מחוץ לבית, ולעבוד במקביל, ולהשאיר את הבית נקי מעשן.

מודעות פרסומת

תויג כ: ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: