אם דוקטור טונדון מאושר, אזי גם אנחנו.

הבוקר, יום לפני שאבא שלי נוחת כאן ופוגש בנכדיו, היה לי מבחן משמעותי. ביקורת רופא בבית החולים "פאראס," שנולדו בו.

אשה הגיעה מוקדם בבוקר. הבן שלה בסדר גמור והיום ישוחרר מבית החולים. השמחה חזרה לפניה. היא מיד נטלה את הילדים לידיה, עשתה לכל אחד מהם מסז' הודי עם שמן בייבי, מן הערכה שאימה של מיכל שלחה לנו, החליפה להם בגדים והכינה אותם לנסיעה. עמרי סידר את תיק ההחתלה ואני את תיק המסמכים.

נסענו לבית החולים במונית, כמו תמיד. אנחנו לא מסתכנים בנסיעה עם הילדים על ריקשה. הנהג הפעיל בדרך מיזוג אוויר, אבל הילדים היו עטופים בבגדים ובחיתול, והכנסנו אותם למנשא הבד, העשוי מבד לייקרה-כותנה, ועטפנו אותם בעוד שתי שכבות.

הגענו לבית החולים כמה דקות לפני השעה עשר בבוקר. הרופא מקבל בין עשר לשתיים, על פי תור. מי שבא ראשון נכנס ראשון. ואנחנו היינו הראשונים. אולם ההמתנה עוד היה ריק, רק אישה אחת ישבה בו מלבדנו, כשבאנו.

קצת אחרי שהגענו לשם דניאל התחיל לצרוח שהוא רעב. לא פלא. הבחור פלט פעמיים, הלילה ולפנות בוקר, פליטות רציניות של חלב וגבינה.

הכנתי לו בקבוק ביד אחת, בעוד ידי האחרת אוחזת בו. כבר נהייתי מיומן בזה.  התחלתי להאכילו, והסברתי לעמרי, שצריך להאכיל את דניאל בהמון סבלנות, אחרת יפלוט שוב.

"נראה אם לא יפלוט גם לך," הגיב עמרי, ומאותו רגע זה הפך להתנצחות סמויה-גלויה בינינו.

לא היה לו סיכוי לנצח.

הלילה אני הייתי ער, הוא ישן, והשקעתי המון זמן בהאכלתם, בזה אחר זה, לא ביחד.

ראיתי בבירור את ההבדלים.

מיכאל אוכל מהר, כי הוא יודע לנשום דרך האף תוך כדי אכילה. גם יותר קל לו לשהק.

דניאל אוכל לאט מאוד, עם המון הפסקות בדרך, מפני שלא סיגל לעצמו את הנשימה דרך האף במהלך האכילה.

משניהם קשה להוציא שיהוק. אבל רק כשהראה לנו הרופא איך עושים זאת הבנו למה. פשוט טפחנו להם בעדינות רבה מדי על הגו, מרוב חשש.

בזמן בכיו של דניאל והאכלתו, כל צוות המרפאה ובאיה לטשו בנו עיניים. לא בכל יום הם רואים שני גברים, אחד מבוגר והאחר צעיר, כרוכים במנשאי בד כתומים, מאכילים תינוקות ומטפלים בהם.

כדי לעודד את דניאל לאכול שרתי לו שירי ילדים בעברית. הוא מאוד אוהב קולות ורגיש אליהם. ב"פרפר נחמד" עמרי הצטרף אלי, ואחרי שנגמרו גם "האוטו שלנו גדול וירוק" ו"רד אלינו אווירון" התחלתי פתאום לשיר לו את "ירושלים של זהב."

אף פעם לא  חשבתי על השיר כזה כעל שיר ערש. אבל דניאל דווקא אהב את הלחן, שעמרי הזכיר לי שהוא בכלל גנוב. אבל המילים, המילים הן יפות מאוד.

אחרי "ירושלים של זהב" פתאום התחלתי לשיר את "באב אל ואד," כהמשך טבעי לשיר הקודם, ואז קלטתי למה. היום יום הזיכרון לחללי צה"ל. לא פלא שהשירים האלה הומים בי.

ואחרי "באב אל ואד" כבר הגיע דוקטור טונדון, וגאל את הבנים משאר המחרוזת של שירי יום הזיכרון ("למה שלא תשיר להם את שיר הרעות?" שחק עמרי).

הרופא שקל את התינוקות ובדק אותם בידיו וגם בסטטוסקופ. מיכאל, שנולד במשקל 2.5 ק"ג, שוקל כעת 2.95 ק"ג. דניאל, שנולד במשקל 2.8 ק"ג, שוקל כעת 3.1 ק"ג. הרופא היה מבסוט, והערותיו היחידות היו – להתחיל לתת לבנים 8 טיפות של מולטי ויטמין לכל אחד, במזונו, ולכסות את רגליו וידיו של דניאל, שהיו קצת קרות מדי.

אשה פשוט הלבישה אותם הבוקר בחליפות קצרות, ונסענו במונית ממוזגת…

חיכינו עד שהרופא ייתן לי מכתב לחברת ביטוח "הראל," המוכנה לבטח יילודים בחו"ל, בתנאי שתקבל לידיה מכתב כזה. חשוב לי שיהיו מבוטחים רפואית עד לרגע שיהפכו לחברי קופת חולים "מכבי," קופת החולים שלי, בארץ.

אחרי כן הלכנו ברגל מרחק קצר מבית החולים למרפאה, כדי להראות אותם לדוקטור שיבאני ולחברי הצוות.

הרופאה לא הייתה שם, אבל אנשי הצוות התרגשו מאוד למראם. פקידת הקבלה הנחמדה שלחה אותנו עם הנהג הפרטי של דוקטור שיבאני, ברכבה, אל בית החולים הפרטי של המרפאה, זה שבו מבוצעות ההפריות, כדי לפגוש ברופאה ולהראות לה את מיכאל ודניאל.

"איך יצאו לך כאלה ילדים יפהפהיים!" צהלה הרופאה, בחוסר-טקט מסויים, אבל באושר, "הם פשוט מדהימים!"

"את אשמה," חייכתי אליה, "עשית עבודה טובה מאוד." היססתי רגע ואז הוספתי. "אני מקווה שככה ייצא לך גם… בפעם הבאה."

"אתה מתכנן לבוא הנה שוב!?" נדהמה הרופאה.

"הרי הקפאת אצלך עוד ארבעה עוברים מאותם אם ביולוגית, וזרע," הזכרתי לה, "וחוץ מזה, אני רוצה שתראי אותם כשיהיו בני שלוש… אני מקווה שעד אז אספיק לחסוך די כסף."

היא צחקה.

"אבל בפעם הבאה אתם צריכים בת, שתהיה לכם בת בבית," חייכה אלי.

הנהנתי לה, היא לא יודעת שאני בא ממשפחה ובה ארבעה בנים, ולבקשתי יצאנו אל הלובי כדי להצטלם, היא ואני יחד עם מיכאל ודניאל.

היא מאוד יפה, דוקטור שיבאני. יש לה פנים יפות ושיער שחור, ארוך וחלק, והיא יודעת להתלבש ומודעת היטב לחשיבותם של יחסי ציבור.

לא במקרה בחרה לעמוד ממש מתחת ללוגו המרפאה שלה, בצילום.

במונית בדרך חזרה הביתה מיכאל התחיל לבכות שהוא רעב. אז הכנתי לו ביד אחת בקבוק, ועמרי האכיל אותו, בזמן שאני החזקתי בדניאל, שישן כמו… תינוק

על סף הדלת, דניאל בזרועותיי, היה לי טלפון מאהרוני.

הוא נמצא בדלהי, לכבוד יום העצמאות, מבשל ארוחה ישראלית חגיגית לאורחי השגרירות.

ברגע שנודע לי הדבר השארתי לו הודעה בפייסבוק, והנה, הוא חזר אלי, מלא ברכות, נחמד כדרכו, ושמח להיפגש.

קבענו שניפגש ביום שישי או ראשון בבוקר, אחרי שיסיים את ארוחת העצמאות הממלכתית.

חזרנו די רצוצים אל הבית. מזל שאשה הייתה שם.

הפקדנו את הילדים בידיה האמונות וברחנו לחצי שעה של שפיות בבית הקפה, "קפה קוסטא,"  שם שתינו קפה ואכלנו משהו, וגם דיברנו עם המלצר הכי מתוק שם, שיבא, בחור הודי צעיר ויפהפה.

"אהרוני פה, ואני אוכל את הכריך התפל הזה," קונן עמרי אחרי שחיסל ברעבתנות שני שליש מכריך הפסטרמה המעושנת הצלויה שלו. "רק בסוף הסנדוויץ' הבנתי שבעצם הוא לא טעים לי."

ניחמתי אותו בגלידת הפיסטוק שמחכה לנו בבית.

אבל כשהגענו הביתה אני ירדתי לבדי, עם כפית, על החבילה.

ואחרי כן הלכנו לישון, תודה לאל.

איזה כיף לישון צהריים, כשאשה כאן ומטפלת בילדים.

שיהיה לכם חג עצמאות שמח.

הלוואי והיינו שם אתכם/ן.

אבל, כמו שיואח ועופר כתבו לי, מוטב שאשמח בכל רגע שיש לי כעת עם הילדים, מפני שאחרי כן, בארץ, כשאשוב לשגרת העבודה שלי, רק אתגעגע לרגעים האלה.

חג שמח, וגם טעים.

ולחבריי הקרובים – מצטער שאין לכם הערב מנגל ורוד אצלי בבית. תקבלו פיצוי. ברית מילה כפולה:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s