ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

אז איך חגגתי את יום ההולדת בדלהי

יום הולדתי חל, בדרך כלל, בפסח, ביום השואה או בסביבות יום העצמאות. לכן, סיגלתי לעצמי חגיגת יום הולדת קבועה. מדי ערב יום העצמאות, בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, אני מזמין את כל חברי הגאים הביתה ועושה להם 'מנגל ורוד.' רק בנים, שאוכלים ממעשה ידיי להתפאר.

אני מאוד אוהב לבשל. אז אני מפנה לעצמי יום בישול, יורד לכרמל, מעמיס עגלה מלאה בירקות ובבשרים, ואז חוזר הביתה ומכין הכול לבד- מטחינה וחומוס, דרך מיני סלטים ועד בשרים על האש.

בחצר אני פותח שולחן, אוסף כסאות מן השכנים, מארגן תאורה, והחבר'ה באים בערב, ויושבים עד השעות המאוחרות של הלילה.

השנה לא הייתי בארץ ביום הולדתי, והמפגש השנתי עם חבריי חסר לי מאוד. גם ביום העצמאות לא אהיה בארץ, וגם זה יקשה עלי. אני מאוד מקווה שאנשי הסגל של השגרירות בדלהי חוגגים את עצמאות ישראל, ויזמינו אותנו להשתתף בחגיגות.

בכל מקרה, יום לפני יום הולדתי, זה היה בשבת, התייעצתי עם עמרי האם לקרוא לאשה לבוא אלינו גם ביום ראשון, יום הולדתי, שהוא היום החופשי שלה.

היא פשוט דרשה על יום זה עוד 500 רופי. סכום לא פעוט יחסית למשכורת השבועית שלה, 2500 רופי, אבל מסתכם בסביבות ארבעים שקלים.

"כן, בטח," אמר לי עומרי, "היא הרי עוזרת לנו מאוד, ומשחררת אותנו לישון בצהריים לפני משמרת הלילה."

למחרת בבוקר, כלומר אתמול, אשה הגיעה מוקדם. עמרי עוד ישן. החלטתי שזה הזמן לחגוג ביני לבין עצמי את יום ההולדת שלי.

אולי זה יישמע לכם משונה, אבל רציתי להיות עם עצמי ביום ההולדת שלי, ובעיקר לטפל בעצמי, לחדש קצת את שגרת חיי הברוכה.

אז הלכתי למכון הכושר השכונתי, והפעם עשיתי גם אימון ארובי וגם אימון משקלות, ואחריו מתיחות, ונהניתי. אחרי כן נחתתי בבית הקפהי , "קוסטא קפה," לקפה ומאפה טעים במיוחד. מין פיתול בצק ובתוכו גבינה, פטריות ומשהו חריף. תענוג של ממש.

כשסיימתי, החלטתי להסתפר. מי שמכיר אותי יודע, שתספורת מורידה ממני עשר שנים. ואני נראיתי כבר כמו רבנית.

אז חיפשתי ומצאתי מספרה בצמוד למכון הכושר, והסתפרתי בה. זה היה נחמד, מפני שחוויתי עוד חוויה הודית.

למעלה, החנות נראית מאוד קטנה. בעצם זה רק הלובי למספרה, וקופת התשלום בה. כשיורדים במדרגות לקומת המרתף נגלה חלל גדול ומוארך, שעבדו בו עשרה ספרים. כולם גברים.

בחלל היו הרבה גברים בתספורת. גבר אחד החזיק את בנו בן השלוש, שהייתה זו תספורתו הראשונה כנראה, והוא בכה וצרח נורא.

אימו עמדה לידו וניסתה להרגיעו, אבל לשווא.

אני ישבתי והשתדלתי לקרוא בספר, עד יעבור זעם ועד שיגיע תורי.

כשזימנו אותי לספר, שאל אותי האם אני רוצה תספורת קצרה או באמצע. אמרתי באמצע, כי חששתי שיגזוז אותי לחלוטין.

התיישבתי על מושבו, והוא התחיל מעסה את קרקפתי. בתנועות סיבוביות חזקות, מתוזמנות, בתפיחות אווריריות על קודקודי, עשה לי נעים.

הוא גם הציע לי מסאז' לכתפיים. אבל אני מתעב מס'אזים.

לצידי קיבל גבר אחר טיפול פדיקור לרגליו.

ככל שהתקדם במהלך התספורת נרדמתי על מושבו. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהיה צריך להרים בעדינות את ראשי שוב ושוב ולעורר אותי לתספורת.

אחרי כן התנצלתי בפניו. אמרתי לו שנולדו לי שני בנים, ושאני בקושי ישן בלילות, והשארתי לו 50 רופי טיפל על תספורת שעלותה היא 450 רופי. משהו כמו עשרים וחמשה שקלים בערך.

שמחתי להביט בעצמי במראה. מסודר למראה, וצעיר.

אבל לאכזבתי, כשחזרתי הביתה אשה ועמרי כלל לא הבחינו בשינוי.

ובכל זאת, אני בליבי ידעתי, שחגגתי בזה, בדרכי, את יום הולדתי ואת התחדשות נעוריי.

טוב נו, אני בן חמישים ושתיים היום. אבל עם התספורת אני נראה בן ארבעים…

אחר הצהריים לקחנו את הילדים למרכז המסחרי בכניסה לשכונה. זו דרך די מרוחקת. היינו צריכים לצלם אותם לתמונות פספורט, בשביל הדרכונים.

הילדים ואנחנו, שני גברים ההודפים לפניהם עגלת תינוקות, עוררנו סקרנות רבה ברחוב. היו שחייכו, היו שעצרו במכונותיהם כדי לחזות בפלא. אישה הודית קטנה אחת, מבוגרת, פנתה אלינו בהינדית, וכשראתה שאיננו מבינים אותה הסבירה לנו בתנועות ידיים, שהפעוטות קטנים מדי בשביל עגלה.

"שתתעסק עם הילדים שלה," פלט עמרי.

חייכתי אליו. הוא מגונן על ילדיי כאילו היו ילדיו ממש. וגם יכולת האבהות מבצבצת ממנו. וזה מקסים, מפני שהוא רק בן עשרים ושבע.

אחרי הצלם פינקתי את עצמי בגלידה, כדור גלידת קשיו וכדור גלידת מנגו. היא הייתה די מגעילה. חבל שלא לקחתי גלידת קולפי, שזו גלידה הודית בטעם מיוחד. אבל לא נורא.

בהליכתנו חזרה הביתה, נזהרים מאוד עם התינוקות בעגלה, בשולי הכביש הראשי לשכונה, העדפנו להיכנס כמה שיותר מהר לסמטאות השכונה השקטות, וקצת טעינו ביניהן. למרבה המזל הגענו הביתה רגע לפני שהתחיל לרדת גשם המונסון.

הגענו בדיוק להאכלת הערב. מיכאל ודניאל אכלו 80 סמ"ק כל אחד, וכיוון שהפרישו, גם זכו לרחיצה קלה. מיכאל צרח כהרגלו, מפני שהוא שונא מים. דניאל הפתיע, וקיבל את זה בשקט מופתי.

אחרי הרחיצה השכבתי כל אחד מהם בנפרד על מגבת, ומיד כיסיתי אותו בה, כדי שייחם לו וכדי שלא ירגיש חשוף.

הבכי של מיכאל נפסק מיד.

אחרי כן הוצאתי את בקבוק "שמן בייבי," שאמא של מיכל שלחה לי בתוך ערכה מלאת שמנים לטיפול בתינוקות, וסכתי את גופם של הקטנים בתנועות סיבוביות, כמו שהורה הפתק בתוך הערכה. הם נהנו מזה מאוד. טוב, מיכאל לא כל כך. דניאל יותר.

הלבשתי אותם, עטפתי אותם בחיתול מעטפת, הבטתי בהם בעיניים מלאות אהבה ואמרתי לעמרי,

"חבל שהמשפחה לא נמצאת כאן, ורואה עד כמה הם מאושרים.

חייכנו זה לזה בסיפוק, והשכבנו אותם לישון.

זו הייתה חגיגת יום ההולדת שלי. אינטימית, צנועה ומשפחתית. והאמת, נהניתי מכל רגע..

תויג כ: ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: