היום הראשון אחרי בית החולים

טוב, אז ככה. דניאל עושה פוזות. אוכל לאט, בהפסקות, נרדם לו תוך כדי, יכול להרשות לעצמו השמנמן. הרי הוא נולד במשקל 2.8 ק"ג. מיכאל, לעומתו, אוכל בשקיקה, ממש טורף את האוכל. הוא נולד במשקל 2.5 ק"ג ויודע, כנראה, שעליו למהר ולגדול אחר אחיו.

בבוקר קמתי בשש, ועוד הספקתי לעשות חצי שעת הליכה מסביב לבלוק ובגינה מול הבית, ואפילו לעשות מתיחות וקצת תרגילי מתח ומקבילים, על המתקנים שישנם כאן.

אחרי כן נסענו למרפאה, שילמנו בעבור תעודות הלידה, 5000 רופי לכל תעודה. לאבא ההודי של הילד שנולד עם ילדיי זה עולה רק 150 רופי. אבל לו זה ייקח 15-20 יום עד שהתעודה תגיע, ושלנו תגיע, באמצעות שוחד, בתוך יומיים שלושה. אנחנו זקוקים לה כדי להגיע כמה שיותר מהר לארץ.

אחרי שמילאתי את טפסי הבקשה לתעודת לידה, ביקשתי ממנהל החשבונות של המעבדה, שידאג לשחרר לי את הילדים מיד, למרות שאת התשלום על הניתוח הקיסרי ועל ימי האשפוז אוכל לשלם רק מחר, באמצעות העברה בנקאית, על ידי אבא שלי.

"זה בניגוד למדיניות העסקית שלנו," אמר גוראב. אבל אחרי שהזכרתי לו, שממילא תעודות הלידה וכל המסמכים נשארים אצלם, רק הילדים עוברים אלינו, הסכים.

בערב יעביר לי חשבון סופי לתשלום.

רק אז נסענו לבית החולים, שם מסרה לי האחות בחדר התינוקות טופס חוות דעת על תפקוד האחיות. כתבתי שהכול מצויין, כי אכן כך היה.

אחרי כן בא רופא צעיר, שאיננו מכירים, כדי להדריך אותנו, ואז שלח אותנו לקומת המרתף, כדי לפגוש ברופא המיילד שלנו, גבר מקסים, שרמנטי, שנראה לי שנדלק קצת על מיכל.

הוא ישב איתנו, הסביר לנו איך להאכיל את התינוקות, איך לטפל בהם, באילו מקרים עלינו לבוא במהירות לבית החולים וכו', ואז שאל האם אנחנו נוצרים, והאם אנו מעוניינים בברית מילה לילדים.

מסתבר שבית החולים מל תינוקות, וממליץ להורים לעשות זאת לפני שחרור הילדים והנסיעה עימם הביתה, מפני שתהליך ההבראה מן הפרוצדורה הזאת אורך 3-4 ימים.

הסברתי לו שאנו יהודים, וזקוקים לרופא יהודי (הוא ודאי לא מכיר את המילה 'מוהל'), שיבצע את זה, עם טקס דתי. הוא בכל זאת הציע שנעשה זאת אצלו.

ביקשתי הצעת מחיר, מדובר ב 5000 רופי לשני הילדים. קצת פחות מארבע מאות שקל, והבטחתי לו שאשקול זאת עם אבא שלי, "שהוא אדם הרבה יותר דתי ממני."

קדחת.

את ברית המילה הם יעשו בארץ, בידי מוהל מוסמך או רופא מוכר.

קיבלנו לידינו את מיכאל ודניאל, וניסינו להשכיב אותם בסלקלים שקניתי, אבל הם עוד כל כך פצפונים, שממש טבעו בתוכם. אז החלטנו להחזיק אותם בידיים כל הדרך הביתה.

פקידות הקבלה בבית החולים הזמינו לנו מונית. כשנהג המונית הגיע וראה את מי הוא עתיד להסיע, הוא היה פשוט מאושר ונרגש.

"אתה בר מזל, אדוני," אמר לי, "שני בנים, כל הכבוד לך!"

את זה, אגב, אומר לי כל הודי ששומע שנולדו לי תאומים זכרים.

הוא נסע באיטיות ובזהירות כל הדרך, אבל כשירדנו מן הרכב, והושטתי לו שטר של חמש מאות רופי, הוא חייך, הניד בראשו ואמר לי תודה, כאילו בכוונתי להשאיר בידיו את כל השטר.

"סליחה, אבל הנסיעה עלתה לי מקודם 250 רופי," אמרתי לו, "ואני מבקש עודף."

"בחייך, אדוני, נולדו לך תאומים," אמר הנהג, חושב שיצליח לגזור קופון בזכות השמחה.

"זה בכל זאת הרבה מדי כסף," התערבה מיכל, גיסתי, שגם לה כבר נמאס מן הניסיונות של כל אדם ברחוב, בערך, להוציא מאיתנו קצת כסף.

אפילו איש הביטחון של הבניין, שעלה פעם או פעמיים במדרגות לדירתנו, כדי להראות לטכנאי הגז איפה הדירה, עצר אותי פתאום היום בצהריים ואמר "גיפט, גיפט."

רציתי לענות לו שאני לא איי.טי.אם, כספומט. אבל ויתרתי על זה. העדפתי לא לריב עם איש שירות שעובד בבניין שלנו קבוע.

תחת זאת שאלתי את נציגו של בעל הבית מה עלי לעשות עם זה. והוא אמר לי לא לתת לו דבר, וכנראה גם זרק לו משהו, כי מקודם, כשירדתי לקנות צנצנת דבש (נו ושני סניקרס שוקולד, מותר לי) הוא לא אמר לי דבר.

בשלוש בצהריים האכלנו אותם לראשונה לבד. מיכל האכילה את מיכאל, שאכל כמו גדול, ברעבתנות, ואני את דניאל, שעשה לי פוזות, פקח עיניים, הסתכל בי, בוחן אם בכלל בא לו עלי.

"כן, מתוק, אני אבא שלך," אמרתי לו, "ועכשיו תאכל."

אבל הוא לא ממש התרצה.

בסופו של דבר גמר את הכול, אבל חרבן לי כזו מנה, שהתמרח בה לגמרי.

מיכל, בלי הרבה עניינים, נטלה כל אחד מהם בנפרד ושטפה אותם מתחת למי הברז בכיור האמבטיה.

רק אחרי כן, כשהתקלחתי במים האלה בעצמי, קלטתי עד כמה הם קרים.

אבל כיוון שרוב הזמן הם מכוסים בשתי שכבות, ודניאל אפילו האדים קצת, מרוב שהיה לו חם, לא אמרתי לה דבר.

הזמנתי לנו ארוחת צהריים מהטייק אוואיי מלמטה. חצי עוף בקארי עם העצמות, אורז לבן ודאל עדשים. זה עלה שלוש מאות רופי והיה שווה כל ביס.

אכלתי, והלכתי לנוח לשלושת רבעי שעה, כדי שתהיה לי רבע שעה לסטריליזציה לפני ההאכלה של חמש.

התעוררתי דקה לפני השעון המעורר – ולפני דניאל, שהתעורר ומיד צרח לאוכל.

ניסיתי לחטא את הבקבוקים במיקרו (חיטוי ראשון עשינו בהרתחה ממילא). אבל מיכל לא רצתה לחכות אפילו רגע, הכינה לו אוכל ולקחה אותו להאכלה.

אז בחמש הרמתי את מיכאל ממיטתו, הוא עוד ישן המסכן, הכנתי לו אוכל ונתתי לו.

הוא טרף את הכול תוך כדי חצי שינה, עשה קצת קקי, הוחלף וחזר לישון.

עוד לא החלפתי להם לגמרי בעצמי. בינתיים מיכל עושה זאת. בהחלפה הקודמת פשוט מרחתי את דניאל לגמרי בכל מה שעשה. והוא עשה הרבה…

אבל בהחלפה הבאה אבקש ממנה שתיתן לי כבר לעשות זאת לבד.

זהו. קבענו ביקורת בבית החולים ביום שני בעשר בבוקר, ועכשיו קיבלתי מייל מאייל סיסו, הקונסול המקסים שלנו בדלהי, עם ברכות על הולדת התינוקות, ובקשה, שנבוא לתת דגימת רוק ללא תלות בתאריך הנפקתן של תעודות הלידה, כדי לזרז את תהליכי בדיקת האבהות.

אז ביום שני, ישר מבית החולים, ניסע איתם לקונסוליה למתן דגימות רוק, וכך נתחיל את התהליך, שבסופו המיוחל נהיה בארץ.

האמינו לי, מעולם לא רציתי להיות בארץ יותר מאשר ברגע זה. בבית שלי, בסביבה המחבקת, הכוללת אתכם ואתכן, את כולכם.

שיהיה המשך ערב טוב.

One Reply to “היום הראשון אחרי בית החולים”

  1. וזו הסיבה שבאידיש מכנים את העוללים: "זייגר מאכרס" , כלומר: מיזייגט אונד מימכט.
    אין דרך טובה מזו מלהתאהב בילדך. (וגם רמז דק: גם לאמהות לוקח זמן להתאהב בילדיהן. זו ההזדמנות להפריך שקר מוסכם).עכשיו, אחרי השיא, המתח והציפייה, סוף סוף אתה חובק את ילדיך ונראה שהשיגרה תהיה אפורה ולפעמים מתישה, אבל אז, באמת, הקשר עם ילדיך מעמיק ונהיה אינטימי, כמו שלא חווית מעולם. זו תקופת ההתקשרות והיא החשובה ביותר, לדעתי, כמסד לחייהם/חייכם. קח את הזמן ותשתדל לא לפחד ולהנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s