ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

הנשמות מתפרדות מעל שמי דלהי, ומה הריח המשכר הזה ברחוב?

בבוקר התעוררתי מקרקור עוף מוזר. אולי היה זה תרנגול באחת החצרות השכנות, אולי אווז או ברווז. קולו היה מובחן בין ריבוא ציוצי הציפורים, שהעירו אותי כאן הבוקר. יצאתי למרפסת. השמיים של דלהי היו אפורים, והשמש רק החלה לזרוח בהם. ישבתי וכתבתי דפי בוקר, ולפתע הרגשתי כי הדחיסות שאופפת אותי אינה דחיסות שמים אפורים של שחר, אלא של נשמות, מלוא הרקיע נשמות מרחפות בגוש דחוס וסמיך מעל העיר, קרוב לבתי התושבים. ולפתע, בעודי כותב, יכולתי לראות כיצד מתפרדות ומתבחנות מן הגוש הזה, יורדות אט אט מן השמים לתוך גופי תאומיי, הנמצאים עדיין ברחם של סימה סן.

בירכתי אותם בליבי, והרגשתי שוב, כמו שכבר הרגשתי לפני כמה ימים, עוד בארץ, כיצד הנשמה שלי מתאחדת עם נשמותיהם, ועם נשמתה של סימה סן, במין שילוב מיוחד מאוד של נשמות, העתיד להוליד מתוכו שני ילדים.

אחרי ארוחת בוקר ומקלחת יצאתי העירה. לקחתי רישה לשוק המקומי, כדי להחליף כסף ולקנות מכשיר טלפון הודי, עם כרטיס סים מקומי, כדי לחסוך בעלויות השיחה לארץ ובכלל. מאיה אמרה לי שזה עולה 40 רופי, הנסיעה. הנהג דרש 70 רופי. התפשרנו על שישים.

עברתי בשתי חנויות, כדי להשוות מחירים, ובסופו של דבר החלטתי לנסוע מכאן בריקשה (טוק טוק שמה המקומי) לקניון בסאקט, קניון יוקרה, מלא בתי קפה, מסעדות, חנויות ועוד, שביקרתי בו בביקורי הקודם כאן.

קניתי שם מכשיר, סירבת להצעת 'חבילה' מפתה של המוכר, כי אחרי השוואה עם החנויות הקודמות הבנתי, שהוא רוצה לעשות עלי קופה, ואחרי כן ישבתי לקרוא קצת ב'קופי בין,' האספרסו בר המקומי. רשת בתי קפה נהדרת.

וראה זה פלא, אפילו כאן שיחקו איתי. המוכר הצעיר אמר שכדור אחד עולה 89 רופי, אסף כדור מצומק אחד מן המיכל ושאל – בגביע וופל או בגביע פלסטיק. אמרתי בוופל, וביקשתי שיוסיף עוד כדור. כך קפץ לו מחיר הגלידה מ 89 רופי ל 300. עשרים ואחד שקלים. זה כבר לא זול, חביבי. אבל ככה זה בהודו, וככה זה כשאתה תייר, בייחוד ביומך הראשון כאן.

נכנסתי לכמה חנויות לצרכי תינוקות כדי לבדוק מחירים של סלקלים, עגלות וכדומה. סלקל עולה כאן 5000 רופי, שהם 382 ש"ח.

עריסה מתקפלת עולה כאן 8000 רופי, שהם כ 582 ש"ח. עגלת תאומים עולה 15,000 רופי, 1092 ש"ח. מחירים מצחיקים. אקנה כאן כנראה סלקלים, כדי שיהיה לי נוח להתנייד עם התינוקות ממקום למקום. עגלות כבר מחכות לי בבית.

אחרי הביקור בחנויות נזכרתי במה שסיפרה לי מאיה, המארחת שלי, בשיחת החפיפה שלנו אמש, באמצע הלילה. שבקומה השנייה בקניון מתקיים יריד של קוראות בקלפים, מגידי עתידות וכו'. היא הציעה שאגש אליהם, אשאל על הלידה ועל הילדים ואשאל גם אילו שמות הודיים כדאי להכין להם, למקרה וירצו בהם בעתיד. זה היה רעיון שלי. יכול להיות שזה רעיון עוועים. אבל חשבתי, שמלבד שם עברי אולי כדאי שיהיה להם גם שם הודי, שיחבר אותם לשורשיהם.

התיישבתי מול קוראת בקלפים נחמדה, שפתחה לי בטארוט. היא לקחה 500 רופי לשאלות סביב נושא מסויים, והציעה קריאה כוללת של חיי ב 1100 רופי. הסתפקתי בהצעה הקודמת. שאלתי אותה על הילדים. היא אמרה לי שהפונדקאית עצבנית כרגע, וזקוקה לתמיכה רגשית, ושהילדים יוולדו בניתוח קיסרי. אחד מהם, הוסיפה, יסבול מבעיות רפואיות, אבל הן מינוריות ועתידו להיפתר בהמשך.

היא אמרה, שלפחות אחד מהם, אם לא שניהם, בנים, וסיפרה שיהיו להם כשרונות מוסיקליים ויצירתיים. היא גם הוסיפה, שתהיה לנו מערכת יחסים משפחתית מיוחדת. בונדינג חזק, היא אמרה.

היא התקשתה לקלוט שאין אם בתמונה, אין אישה בתוכה, אבל לא תיקנתי אותה. היא אמרה שהאם תהיה לא קלה לעתים. נו מילא. בשביל שלושים ושישה שקלים היא החרידה אותי עד כדי כך, שאפילו שכחתי לשאול אותה לגבי שמות לילדים, ומשנזכרתי העדפתי כבר ללכת משם.

לא ממש הייתי צריך את זה, את הנבואה הזאת, גם ככה אני מודאג. בצילום האולטראסאונד התלת ממדי ראו ילד אחד עם פנים מושלמים וילד שני קצת מוזר. מעוות כביכול. כולם הרגיעו אותי ואמרו, שזה נובע מזווית הצילום, ומהיותם בתוך נוזלי גוף. אני מקווה שאכן זה ייגמר רק בכך.

כשיצאתי מהקניון התנפלו עלי כל נהגי הריקשה שם. בחרתי אחד. הראיתי לו את הכתובת. הוא דרש 100 רופי. אז הוצאתי את האייפון, והסתכלתי בפתק התזכורת שכתבתי לי, על מחיר הנסיעה הצפוי. אמרתי לו ארבעים. הוא נדהם, חשב כנראה שהמכשיר המסתורי הזה מחשב תעריפי נסיעה, ואחר טוב, אז שבעים. אמרתי חמישים. בסוף יצא שישים, כמו בדרך לכאן:)

במסגרת היקלטותי בבית של מאיה ועדו, הפשרתי חזה עוף ובישלתי לי צהריים. אחרי מנוחה ניסיתי למצוא דרך גוגל מכון כושר קרוב, אבל אחרי שעה ארוכה נואשתי מזה, לבשתי בגדי ספורט ויצאתי להליכה.

הלכתי ברחוב הראשי, במעלה השכונה, עד לשוק, וגם אחריו. היה כבר ערב. באמצע הרחוב, ממש מול השוק, גיליתי גן ציבורי פתוח ומטופח, שישבו בו הרבה אנשים לעת ערב, על ספסלים, ודיברו.

נכנסתי פנימה, והקפתי את הגן בהליכה מהירה, משתכר מריחות הפרחים הרבים שפרחו שם. הכול בו היה נתון בפריחה, השיחים, העצים, פרחים חד ורב שנתיים מלאי יופי וריח.

שאפתי לקרבי בתודה את הריחות האלה והמשכתי במעלה הרחוב, מחפש אחר היער שהבטיחה לי מאיה, שנמצא בסופו. את היער לא מצאתי, אבל ראיתי מרכז מסחרי מרופט, שבו נפתחו דוכני מזון עממיים.

אז אחרי מתיחות וכפיפות ושכיבות בטן בבית, התקלחתי וניגשתי לשם.

הסתובבתי בין החנויות. כולן מלוכלכות מאד. בסוף בחרתי בחנות שעמדו בה כמה גברים, כזו שיש בה תחלופה מהירה של קונים, מה שנדמה לי כמבטיח, שהאוכל יהיה סביר.

הזמנתי קבאב מגולגל בנאן.

הבחור שעמד מעל קערת המתכת המלוהטת משח אותה בשמן, שם עליה נאן והפך אותו לכאן ולכאן. אחרי כן טרף ביצה בתוך כוס, במזלג, ומשח את הביצה על הנאן. בינתיים, גבר אחר, חייכן וחסר שיניים, צלה לי קבאב עוף חיווריין על הגחלים, ואחרי כן הטיל אותו, פשוטו כמשמעו, על משטח העבודה המטונף.

כשהצעיר סיים את טיגון הנאן הטיל גם אותו על אותו המשטח.

לא רציתי לומר להם דבר, אבל הבטן שלי התהפכה. ולא רק מרעב.

ביקשתי ממנו שיוסיף בנאן קצת פאניר, מין תבשיל ירקות הודי חריף, וקצת צ'ילי. הוא גלגל לי את הקבאב בנאן, עטף אותו בנייר כסף ונתנו לי.

על פי הרשום על לוח העץ המוארך על סף החנות המחיר היה 120. חשבתי שזה מאה ועשרים רופי. אז הוצאתי שטר של מאה ושניים של עשרה רופי מכיסי. המוכרים הביטו זה בזה, ואז החזירו לי את העשרים, ועוד שלושים עודף מן המאה.

לא הבנתי את ההיגיון של זה. בליבי חשבתי, שאולי זה היה צריך לעלות 12 רופי, אבל זה לא הגיוני. קפה עולה כאן 80-90.

מילא. גם אם עבדו עלי, אכלתי חטיף קבאב נחמד בחמישה שקלים.

מאוד קל ללכת כאן לאיבוד עם הכסף. הוא נוזל בין האצבעות, וכאשר מחשבים את ערכו בעברית זה נראה ממש מגוחך. אבל בהתחשב בעובדה, שהמרתי הבוקר 240 ד' וקיבלתי בעבורם 11040 רופי, בזבזתי מתוכם כאלף, שזה כעשרים דולאר, 72 ש"ח.

מה אני מבלבל לכם את המוח עם כסף? טוב, ראשית, זה מעביר היטב, אני חושב, את התנהלות החיים בדלהי, בהודו. כל הזמן מקח וממכר. וכשאתה תייר לבן, מתייחסים אליך כמו אל כספומט. כמו כן, יצאתי עם מעט מאוד כסף, הרבה פחות ממה שאצטרך. אז אני משתדל לעקוב אחר כל אגורה.

אבל עכשיו, כשאני יושב וכותב במרפסת של מאיה ועדו, תיכף חצות כאן, שותה קפה שחור של עלית ומעשן טיים, יושב יחף, מרגיש את הרצפה הקרה, ברוח הנעימה של הערב, אני שמח שאני כאן.

אשמח עוד יותר, אם אצליח להשיג מחר את המרפאה, ואוכל לבוא לבקר שם. ביקשתי לדעת גם אם אוכל לפגוש את סימה סן, הפונדקאית, כדי לעודד אותה. נראה מה יאמרו לי על כך מחר.

אפרופו הכספומט הלבן. כשבחור הודי פונה אליך ברשת, והיו לי כמה וכמה פניות כאלה היום, בכל האתרים, לעולם אינך יודע מה באמת הוא מחפש אצלך. בחור אחד, יפיוף בן עשרים ואחת, פנה אלי והציע לי להיפגש לדייט, או שיהיה מדריך שלי, או שיוציא אותי הערב למסיבה, ושלח לי את התמונות המוצנעות שלו. בחור אחר לא הציע דבר, פשוט שלח את התמונות המוצנעות, בלי תמונת פנים. אמרתי לו, שהיה נחמד לראות מקודם את פניו.

מן הבחורים האחרים כבר התעייפתי.

לא באתי הנה בשביל סקס, וכל משאבי הרגשיים מופנים לדבר אחד. לילדיי. אבל חשבתי שיהיה נחמד להיפגש בבית קפה עם איזה בחור הודי נחמד, לשוחח איתו. לא להיות כאן לגמרי לבד.

די קשה לי להכיל את כל האושר הזה, הציפייה המתוחה וכל עומק הרגשות האלה, לבד. מזל שיש לי אתכם, קוראיי המוכרים והנעלמים בפייסבוק:)

טוב, מחר אפגש עם שרון וגיא, מהשגרירות. עדיף, כך נראה לי.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

תויג כ: ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: