ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

על שברונה של האינטימיות

את ספרו של אנטוניו מוניוס מולינה "בלעדיה" (כתר, 2010) בלעתי תוך יומיים. זהו סיפורו של מריו לופז, שרטט במועצה האזורית, המתאהב בבלנקה, אישה ממעמד חברתי גבוה משלו, חובבת אמנות ואמנים. הם מכירים באקראי, בזמן שבו בלנקה מתגוללת בקיאה, שיכורה וחסרת חושים, והיכרות זו קובעת, במידה רבה, את התבנית האינטימית של יחסיהם – יחסי הורה-ילד, במהלכם מריו מטפל בבלנקה ומטפח אותה, עד שהוא נהיה לעבדה הנרצע.
היא משיבה לו אהבה בדרכה, ורואה בו את השורשים המייצבים אותה ומחברים אותה לאדמה, אבל כאשר מופיע בעולמה אמן מיצגים גס, יומרני ונהנתן, היא מתמכרת מחדש, אחרי שנות נישואין שקטות וספוגות אכזבה מבעלה המסודר, הכפייני והצייתן, לקסמה המתעתע של האמנות ולחייו הבוהמיים של האמן.
מולינה מותיר את הקורא בתהייה מה בדיוק אירע בין שני בני הזוג, מריו ובלנקה, האם אכן עזבה אותו באופן פיזי, או רגשי בלבד, בעבור אונסימו, אמן המיצג. אבל מריו מגיע יום אחד הביתה, לא מוצא את אשתו בבית, וחווה משבר רגשי, שאחריו שום דבר שוב אינו נראה כמקודם. אבל נדמה, כי המשבר הזה הוא פרי השבירה של יחסי ההורה-והילד שמריו היה מורגל בהם עם אשתו, ולאו דווקא עזיבתה אותו בפועל.
כך, אפוא, מתחיל הספר הקטן והמקסים הזה:
"האישה שלא היתה בלנקה פסעה אל מריו מעומק המסדרון ולגופה חולצת המשי הירוקה, מכנסי הג'ינס ונעליה נמוכות העקב של בלנקה. כשהתקרבה וחייכה אליו, צמצמה מעט את עיניה, העיניים שצבען וצורתן היו כשל בלנקה אך לא היו שלה, ובירכה אותו לשלום בנימת קול זהה כל כך לקולה של בלנקה, עד שנדמה כי באמת בלנקה היא זו שדיברה. בדיוק כמו בלנקה היא התכופפה מעט כשנשקה לו, משום שהיתה מעט גבוהה ממנו, אבל במקום לקפוץ את שפתיה בשעה שרפרפו על שפתיו בפיזור דעת ובחיפזון של מי שחוזר על תנועה של מה בכך, פתחה את פיה ותרה אחר לשונו של מריו, שהיה מופתע כל כך מן הלבביות הפתאומית, עד שלא השכיל להגיב בזמן."
רוב הספר, שישנם בו 115 עמודים בלבד, כמו שאר הספרים בסדרת "נובלה" של "כתר," הוא פלאש בקים ממצב הניכור הזה בהווה אל רגעים בחייהם של מריו ובלנקה. חלק מן הרגעים האלה דרמטיים מאוד. כך הרגע שבו גילתה בלנקה, כי מאהבה הקודם שוכב עם גברים: "באור הבוקר שהסתנן בעד צוהר רחב ראתה בלנקה את נרנחו כורע עירום ליד המיטה, שסביבה, כמסכי תיאטרון, היו תלויים בדים נטולי מסגרת וסדינים מוכתמים בצבע. כששמע את המפתח הרים נרנחו את ראשו מעל ברכיו הפשוקות של מישהו ששכב באלכסון על המיטה, בחור צעיר מאוד שאת פניו לא הספיקה בלנקה לראות, משום היא יצאה משם בריצה בלי טריקת דלת אפילו, מפחת שאם תפנה את עיניה תראה שוב את מה שמעולם לא רצתה לראות, את מה שלעולם לא תוכל לשכוח."
הספר כולו מסופר בגוף שלישי, דרך סיפר. יש בו מעט מאוד תיאורים ועוד יותר מעט דיאלוגים. ובכל זאת, הוא אינו מעייף, מפני שהסופר מצא את המילים הנכונות והמדויקות כל כך לתאר את ניעי הנפש של גיבוריו, בייחוד של מריו, החש שהוא ננטש על ידי אשתו, אך אולי הוא ננטש על ידי עצמו.
לפי שטף הקריאה בעברית נראה שיערית שטאובר, המתרגמת, עשתה עבודה טובה. זהו עוד צימוק בסדרת "נובלה" של "כתר," שבה ראו אור גם קובץ הסיפורים המיוחד של הארוקי מורקאמי, "ריקוד האדמה," "יד ענוגה" הנפלא של יגאל סרנה ורבים אחרים. הסדרה הזאת מומלצת מאוד לקריאה. היא מביאה צימוקים ספרותיים של ממש, שאפשר לקרוא בתוך יום-יומיים, ולהתענג על כל מילה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: