תיאטרון הכיבוש, אריאל

א.

הערב קיבלתי מכמה אנשי תיאטרון מכתב מחאה לתיבת המייל שלי. במכתב, המופנה למנהלי התיאטראות הרפרטואריים – הקאמרי, הבימה, בית לסין, חיפה, באר שבע והחאן – מוחים הכותבים על הכוונה להציג מהצגות התיאטראות הללו, שהם שותפים להן, באולם התיאטרון החדש שנחנך באריאל. וכך כתבו:

"אנחנו, אנשי תיאטרון מכל תחומי העשייה התיאטרונית, מבקשים להביע שאט נפש מהכוונה של הנהלות התיאטרונים להופיע באולם החדש באריאל. הקמת ההתנחלויות היא מעשה שמנוגד לחוק הבין לאומי, והופעה בהתנחלות לא רק שהינה מעשה בלתי מוסרי שמחבל בסיכוי לשלום, אלא אף מהווה סיוע לעבירה זאת. למעשה, התיאטרונים שמופיעים באריאל הופכים עצמם עבריינים מבחינת החוק הבין לאומי. השחקנים שבינינו מצהירים בזאת שיסרבו להופיע באריאל, כמו גם בכל התנחלות אחרת. אנו קוראים להנהלות התיאטרונים לקיים את פעילותן הענפה בתחומי שטחה הריבוני של מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק."

השולחים הציעו לי לצרף למכתב את חתימתי. תחת אשר אענה להם באי מייל, העדפתי לכתוב כאן על אריאל.

ב.

יום אחד, כשהייתי בן שמונה עשרה, בא אבי הבייתה עם הרעיון לעבור לאריאל, שרק הוקמה אז. רמת השרון, מקום ילדותי, שינתה באותן שנים את פניה, ממושבה שקטה לפרבר עשיר, והוריי שקלו את האפשרות לעבור ממנה אל אריאל, שהבטיחה דיור מוזל בנוף יפה. הם לא ראו בזה סיוע לכיבוש. הם היו זוג מסורתי, מטופל בארבעה בנים ובמשכנתא.

הייתי אז חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד. כבר פיתחתי אז סולם ערכים ציוני-סוציאליסטי, כפי שכינו אותו בתנועה, והשקפותיי הפוליטיות הושפעו מזה. נעמדתי מול הוריי, במלוא חרונו של נער בן שבע עשרה, ואמרתי להם, שאם יעברו לאריאל, אם יעברו אל מעבר לקו הירוק, לא אעבור איתם ולא אבקר אותם לעולם.

נשארנו לגור ברמת השרון. אינני חושב שהאיום שלי הוא שגרם להם לשנות את תוכניתם. הם היו קשורים מאוד לחבריהם וחברותיהם ברמת השרון, ששימרו את האינטימיות שהייתה במושבה הישנה לפני שנהפכה לעיר.

שירתתי בצבא, ועם שחרורי ממנו התחלתי לעבוד בעיתון "על המשמר," שם עוצבו והחריפו דעותיי הפוליטיות. כתבתי הרבה על הכיבוש, נגד המתנחלים ובעד הפלסטינאים. כשהייתה יעל לוטן עורכת הספרות שעבדתי תחתיה, ארגנה משולחן הכתיבה המשותף שלנו את השייט הראשון של אנשי השמאל לפגישה עם ערפאת, שעה שהדבר היה אסור על פי חוק, ואפילו שקלתי להצטרף אליה. לולא בקשתו המפורשת של אבי, שהיה אז כבר שופט, וביקש ממנה להימנע ממעבר על החוק, אף הייתי עושה כן.

עם סגירתו של "על המשמר" עברתי לעסוק ביחסי ציבור. במשך כל שנותי במקצוע סירבתי לעבוד בשטחים הכבושים. אחד מלקוחותיי הגדולים היה משרד הפרסום "אורן," בבעלותו של מיש אלימלך ז"ל. עשיתי איתם קמפיינים בכל רחבי הארץ. פסטיבל הכליזמרים בצפת, פסטיבל הקולנוע היהודי באילת ואפילו קמפיין למועצה אזורית גולן. אבל סירבתי לעבוד בעבורם מעבר לקו הירוק – ביחסי הציבור של פסטיבל חדש שיצרו בגוש קטיף ובקמפיינים הקשורים בהתנחלויות.

ג.

אבל אז קרו לי דברים לא כבעל דעה, אלא כבעל לב.

יום אחד פגשתי בחור צעיר בגן העצמאות. הוא רץ אחריי בשבילי הגן ושאל אם אני אילן שיינפלד. אמרתי לו שכן. הלכנו הביתה. זה התחיל סיפור אהבה. הבחור היה על סף גיוסו, והיינו יחד רק כמה חודשים. אבל כתבתי לו כמה מן היפים בשיריי.

כשהיינו יחד התברר לי שהוא תושב אריאל. הדבר היכה בי כהוגן. עד אז לא העליתי על הדעת שיהיה לי אי פעם קשר עם גור מתנחלים. אבל האהבה גברה בתוכי על הפוליטיקה, עד כדי כך שמצאתי את עצמי מתגעגע לנוף ילדותו. אריאל הפכה לי פתאום משטח כבוש למחוז אהבה. אז כתבתי את השיר הבא, המעמיד זה מול זו את האהבה מול הכיבוש:

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ

עוֹד לֹא טִיַּלְנוּ בְּתוֹךְ הֶעָבָר שֶׁלְּךָ.

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ מַפְרִידִים תִּמְהוֹן

הוֹרֶיךָ, זְהִירוּתְךָ, וְהַקָּו הַיָּרֹק. לָכֵן,

תָּמִיד אַתָּה נִרְאֶה לִי כְּגִבּוֹר יוֹרֵד

מִתּוֹךְ אַרְצוֹת הָאִינְתִּיפָדָה.

מִלְּבַד אֶת חַדְרְךָ, הֲכִי אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת

אֶת טַבְלַת הַסֶּלַע בַּכְּנִיסָה לַאֲרִיאֵל, עָלֶיהָ

הִתְבּוֹדַדְתָּ. בּוֹנֶה לְךָ עוֹלָם פָּרוּשׁ מִן

הָעוֹלָם. נְטוּל פּוֹלִיטִיקָה.

תָּמִיד הִתְכַּחַשְׁתִּי לָאָרֶץ הַפִּרְאִית שֶׁבָּהּ גָּדַלְתָּ.

נוֹף הַטְּרָשִׁים, מְחוֹז הַקֶּסֶם שֶׁלְּךָ, נִתְפַּס

בְּעֵינַי עַד כֹּה רַק כְּשֶׁטַח כָּבוּשׁ. פֶּתַע,

בְּתוֹךְ אַהֲבָתֵנוּ, אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי

מִתְגַּעְגֵּעַ לְנוֹף יַלְדוּתְךָ.

קָשֶׁה לִתְפֹּס אֵיךְ זֶה אֶפְשָׁר בִּכְלָל. אַךְ

מִבַּעַד לְכָל הַהֶרֶג וְהַדָּם יֶשְׁנָם אֲנַחְנוּ, שְׁנֵינוּ,

וְרָצוֹן לְהָחִיל אֶת הָאַהֲבָה עַל נוֹפֵי הֶעָבָר.

וְאוּלַי, בְּעֶצֶם, אֵין יָפֶה מִזֶּה.

ב' בטבת התנש"א

ד.

שנים עברו. וגם מערכות יחסים ארוכות. במהלך השנים האלה טיפלתי בקמפיינים רבים של יחסי ציבור בתחומי התרבות והחברה, ובהם גם קמפיינים רבים לגופי תרבות וחברה המזוהים עם השמאל. הקרן החדשה לישראל, שתי"ל, ארגון המתנדבים של הקרן, הוועד למען מרדכי וענונו, התיאטרון הערבי-עברי ביפו ועוד הרבה.

לפני חמש שנים, אחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות ושתי אינתיפאדות, פגשתי בחור אחר. חייל קרבי. התאהבתי בו עד כלות. הוא היה דתל"ש. זמן קצר מקודם לכן הסיר את הכיפה מראשו. והוא היה מאפרת. גיליתי, שאני מוצא איתו שפה משותפת עמוקה יותר מאשר עם רבים ממכריי. הפעם כבר יכולתי לראות כיצד הערכים שהתחנך עליהם, אהבת הארץ, אחריות אישית, הקרבת העצמי למען הכלל, הם אותם ערכים שאני חונכתי וחינכתי עליהם דורות של חניכים. מתוך עצמי, מתוך חיי, גיליתי את המהפך הערכי שהתחולל כאן, בישראל, במשך ארבעים שנות כיבוש. הנוער הלאומי, נוער הכיפות הסרוגות, אוחז כעת בערכים שפעם אחזו בהם בני הנוער החילוניים. ואילו הנוער החילוני, שהיה פעם חבר בתנועות נוער, הקצין ברובו או חדל מלהתעניין ב'פוליטיקה,' כלומר בכל מה שכרוך בחיינו כאן. גם לאהוב הזה מאריאל כתבתי שירים יפים במיוחד:

מכתב למחזיק קו חברון

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ כָּעֵת, שׁוֹכֵב

בְּאֵיזֶה בַּיִת נָטוּשׁ בְּחֶבְרוֹן

בְּחֶבְרַת הַחַיָּלִים שֶׁלָּךְ, בְּחֶדֶר חָשׂוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַק כַּמָּה מִזְרָנִים דַּקִּים,

שַׂקֵּי-שֵׁנָה, כְּלֵי-נֶשֶׁק וּמְפַזֵּר חֹם.

הָיִיתִי רוֹצֶה אוֹתְךָ בַּבַּיִת, לְיָדִי,

בְּתוֹךְ עָנָן הַחֹם שֶׁל הַתַּנּוּר הַחַשְׁמַלִּי,

שֶׁרַק שְׁלַב אֶחָד עוֹד נוֹתָר בּוֹ,

וּשְׁתֵּי יָדַי, וְחֹם לִבִּי.

אֲבָל אַתָּה, אָהוּב, חַיָּל קְרָבִי. מְאֻפָּק

מִכְּדֵי לְהִתְבַּכְיֵן, מְבַטֵּא אֶת עַצְמְךָ רַק

בְּ-אֶס.אֶם.אֶסִים קְצַרְצָרִים, מְלֵאֵי אַהֲבָה.

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מִנַּיִן לְךָ הַיְּכֹלֶת

לַעֲמֹד מוּל הַחַיִּים בְּגִיל עֶשְׂרִים

כְּמוֹ גֶּבֶר, כְּלוֹמַר בְּצִמְצוּם עָמֹק

שֶׁל עַצְמְךָ מוּל הָעוֹלָם.

הַמִּשְׁמַעַת הָעַצְמִית שֶׁלָּךְ מַדְהִימָה וּמַבְעִיתָה

אוֹתִי בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ. הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ

נוֹלַדְתָּ עִם גְּבוּלוֹת מֻבְנִים בְּתוֹכְךָ

בְּלִי שׁוּם צֹרֶךְ אוֹ יְכֹלֶת

לְפוֹרְעָם. לְהֵחָלֵץ. לָצֵאת.

אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד גַּבְרוּתְךָ

אֶת הַפְּגִיעוּת שֶׁלְּךָ, אָהוּב. אֶת

הַתֹּם הַמְּשַׁמֵּר אוֹתְךָ אָדָם וְיֶלֶד.

וְרַק מִפְּאַת גִּילְךָ אֵינִי יוֹדֵעַ

מַה לִּזְעֹק לְךָ.

תִּתְחַתֵּן אִתִּי, אוֹ תַּעֲשֶׂה לִי יֶלֶד.

ה.

הקדמתי וסיפרתי לכם על יחסיי עם שני בנים מן ההתנחלויות, מפני שההתבוננות בהם, וגם השתנות המצב הפוליטי בארץ, הביאו לשינוי יחסי להתנחלויות, ומתוך כך, גם לדחייתי את המכתב שפתחתי בו את הרשומה הזאת.

אנחנו מצויים כעת רגע לפני תחילת השיחות הישירות בין הישראלים לפלסטינים, ולפני פקיעת המועד של הקפאת הבנייה בשטחים הכבושים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יהיה מוכרח למצוא פתרון, שיאפשר לו לשמור על יציבות ממשלתו אך גם להניע את תהליך השלום. הפתרון, כפי שהוצג לא אחת בימים האחרונים בכלי התקשורת, הוא – שישראל תחדש את הבנייה בגושי ההתיישבות, שבכל תוכנית שלום מוסכם כי יישארו בשטח ישראל, ובהם אריאל ואפרת, ותמשיך בהקפאת הבנייה בהתנחלויות המבודדות. אין זה רק פתרון מניפולטיבי, שנועד לאחוז במקל משני קצותיו, כפי שכתבו הבוקר באחד העיתונים. זהו פתרון ריאלי, הלוקח בחשבון את צרכיהם של שני הצדדים, הישראלים והפלסטינים, וראוי שיאמצו אותו אל ליבם, אם ברצונם בהתקדמות בשיחות עד להקמת מדינה פלסטינית.

מחאתם של אנשי התיאטרון וקריאתם לסרב לשרת בשטחים – במובן האמנותי – היא לא חכמה ולא מוסרית. היא לא חכמה, מפני שכעת, רגע לפני תחילת השיחות הישירות, ראוי להותיר את מעמדה של אריאל וגושי התיישבות כמוה לשולחן המשא ומתן. היא לא מוסרית, מפני שהיא חותרת תחת האינטרס של מדינת ישראל, מאשימה אותה ואת אזרחיה בהפרת החוק הבינלאומי ופוגעת באפשרות שנגיע להסכם שלום.

הרי כל בר דעת מבין, שלא ניתן יהיה לעקור את אריאל ואת אפרת, את גושי ההתיישבות הגדולים, מן האדמה שהוקמו עליה, תהא זו נחלת אבות או ארץ כבושה. התנתקות נוספת לא תהיה כאן, הן מפני הלקח מגוש קטיף, שהפך מגן עדן פורח על כידוני רובים לאזור שיגור טילים על ישראל, והן מפני שתגרום לזעזוע מסוכן ובלתי אפשרי בחברה הישראלית. שום מנהיג אחראי לא יעז לעשות כן. לכן, בכל הסכם עתידי ייכללו גושי ההתיישבות הללו להיכלל בריבונותה של ישראל. הפלסטינים יפוצו על כך בחילופי שטחים. זו תהיה גלולה מרה בעבורם. אך גם הוויתור על יהודה ושומרון, שיש ישראלים רבים הרואים בה נחלת אבות, יהיה גלולה מרה בעבורם. הסכם שלום חותמים לא על ידי דבקות בעקרונות, אלא על ידי פשרה. מרה וכואבת ככל שתהיה.

אנו, אמנים ואנשי תיאטרון, עושים אמנות, יוצרים תרבות. היצירות שאנו יוצרים אסור להן שתהיינה מוגבלות לקהל מסוים, או לציבור המסכים עם דעותינו. מעצם טבעה, האמנות מופנית לכל. כאמנים, עלינו לשאוף שכל בני האדם יחוו ויצפו ביצירותינו, ולא למנוע אותן ממי שאינם חושבים כמונו. זה גם מעשה לא חכם. למי אנו כותבים, יוצרים ומציגים ובעבור מה? כדי לשכנע את מי ממילא חושבים כמונו, או כדי לחולל תמורה ולהביא תיקון בעולם?

לבסוף, יוצרי ושחקני התיאטרון חתומים על חוזים עם המוסדות המעסיקים אותם. המוסדות הללו זקוקים לקהל, כדי להריץ את הצגותיהם במספר הצגות רב ככל האפשר. בזה תלוי קיומם וגם קיומם של היוצרים והשחקנים. היוצרים והשחקנים אינם יכולים להחליט היכן ומתי אין ברצונם להופיע, מפני שאז תיווצר אנדרלמוסיה כזו בתיאטראות, שלא תאפשר את פעולתם.

המכתב המופנה אל מנהלי התיאטראות ואל שרת התרבות, לימור לבנת, הוא מעשה שאינני יכול לתת את חתימתי עליו. עברו כבר מזמן הימים שבהם הייתי חותם כלאחר-יד על כל מסמך או מודעת מחאה, רק מפני נוסחו בידי אנשי-שמאל או מומנו על ידי גופים כאלה. במציאות דינמית כזו שאנו חיים בה, שאינה חסרה רעות חולות, מרעות הכיבוש ועד רעות השחיתות, מוטב לי להימנע מהשתתפות בשיגור מחאה כזו לחללו של עולם.

28 Replies to “תיאטרון הכיבוש, אריאל”

  1. כמה שאתה צודק.
    ה-400 אלף שהפגינו בכיכר מלכי ישראל, שהפך לכיכר רבין בגלל ימני קיצוני\ נעלמו ואינם כי מי שנשאר מהשמאל אלה תמונת המראה של יגאל עמיר, בן גביר, מרזל ושכמותם. שמאל הזוי וצלוש מהמציאות. שמאל תל-אביבי צפונבוני, מגלגל עיינים, יפה נפש, שבין אורגיה לאורגיה, בין אלכהול לאלכהול חושף לעיני כל את השנאה העצמית הדוהרת שלו

  2. הגעתי לבלוג שלך לגמרי במקרה, תוך חיפושים נואשים אחר כמה מילים חכמות על הנושא הזה (החרם על אריאל). אז הנה, מצאתי. תודה לך על התבונה הרגישות והבגרות. אלה הם התכונות שהייתי מצפה מאנשי התיאטרון להפגין. אבל אני נאלץ להתאכזב (ביחוד מרינה ירושלמי, שאת יצירתה אני מעריץ). החותמים מפגינים טפשות ודוגמתיות שלא יאה ליוצרים ברמתם. מקווה שיקראו גם הם את מה שכתבת ויחכימו.
    בברכה,
    יואב

    1. יואב,
      תודה על תגובתך. הלוואי וקולי יישמע. אני מעריך ומוקיר חלק ניכר מן החותמים על המכתב ההוא. אבל בעיניי הוא בהחלט מעשה נואל ומיותר. חבר טוב שלי אמר לי הערב, שחותמיו חיים בעולם של ערכים מוחלטים, שבו ישנו הכיבוש ואין בלתו. לי, בגיל חמישים, אחרי כל מה שחוויתי כאן, בארץ הנפלאה והקשה הזאת, אין עוד פריבילגיה כזאת, הכרוכה בחיים בתוך ערכים מוחלטים. זה הכל.
      אילן.

  3. אילן: לענייות דעתי, אני כאומן, בעל אמות מידה טובות ותחת עקרונות האטיקה המיקצועי טוען שעל האומן בזמן פעילותו אסור לו בהיחלט להביע דעות מדיניות מכל סוג ולפניו רק הקהל האומנותי, כלומר, יש באומנות שני גורמים: אומן -קהל, האומן באומנותו והקהל באומנותו. כל דעה אחרת מיותרת לחלטין כי זה לא דעות תמימות על האומנות ולכן, ברור כי האומן תביע את אומנותו מול כל קהל, יהודי, נוצרי, מוסלמי, ישראלי, ערבי, פלסטיני וכדומה. מטרת האומן וקהל האומנות היא משותפת והיא להינות מיצירת אומנותית…למקום – אריאל או אחר בעולם – שהאומנות מובע אין לה שום חשיבות מעבר למסר אומנותי פנימי מהותי של היצירה האומנותית…לא בעד ולא נגד אף אחד במישור מדיני, חברתי, דתי, גיזעי וכיוצא באלה…כולנו בעד האומנות טהורה, בלבד ובכל מקום בתבל.

  4. היי אילן,
    קראתי בעניין את דבריך. אין ספק שיש תחומים רבים בהם אנחנו חלוקים, אבל סוף הרשימה היה כל כך משמח. הלוואי שלעולם לא נחתום אוטומטית על שום עצומה משום צד, ונדע להבדיל בין התלהמות לפעולה ערכית. משני הצדדים.
    אני מודה שהעצומה לא ברורה לי. אריאל היא הרי עיר חוקית ורשמית במדינת ישראל. אם היו השחקנים מסרבים להופיע בחומש הייתי לפחות מבינה את ההגיון הערכי. אבל תושבי אריאל הם אזרחים שומרי חוק. לא דין אריאל כדין חומש. נדמה לי שהבלבול נובע מהבדל מהותי בין תושבי אריאל לתושבי תל אביב: בעוד תושבי אריאל מגיעים לתל אביב, תל אביבים כמעט לא מגיעים לאריאל. אלו שנמנעים לבוא מלבים בעיני רוחם את כוחו המאיים, ההולך ותופח, של מה שאתה לא רואה. טיעוניהם כמובן תמיד צודקים – הם לא מתמודדים אף פעם מול הצד השני, רק מול רוחות הרפאים המדומיינות שלו.
    אם הייתי שחקן שמאלני קיצוני הייתי שמחה מאד להופיע דווקא בהתנחלויות. הייתי נשארת לשתות משהו אחר כך, ומנהלת שיחה ערה עם התושבים. אומרת בפה מלא ובנימוס מתבקש מה דעתי, מוהלת ונמהלת. מי שתחושת השליחות מפעמת בו, חובתו המוסרית לעמוד בה בכבוד.
    לפני לא המון זמן נפגשתי עם מכרה שחקנית-זמרת, דיברנו על ערב משותף בו תשיר שירים מספר השירים החדש שלי. אנחנו מכירות ומיודדות והפגישה היתה נעימה, אבל כשהיא אמרה שתהיה לה בעיה להגיע לשטחים הכבושים (אלקנה…) נצבט לבי. גם לי קשה לשתף פעולה עם מי שמחרים את החברים והמשפחה שלי בלי סיבה אמיתית. "כי אני שמאלני" זו סיבה די גרועה. איזו יצירה, איזה דיון תרבותי, איזה דיאלוג צומח מכל זה? אני יכולה להעריך פעולה ערכית שמנוגדת לערכים שלי-עצמי. אבל הקריאה המשונה להחרים את אריאל לא נראית לי כמו גדלות נפש אידיאלוגית או אמנותית. בעיני זה בעיקר עצוב.

  5. סליחה שאני מקלקלת את המסיבה, אבל אלו דיבורים תיאורטיים (ופואטיים-רומנטיים). האם מישהו מבין הכותבים כאן – המשורר כותב הרשימה ומגיביו – באמת היה פעם באריאל, ובעיקר – ראה איפה היא יושבת ודיבר עם תושבי האזור הוותיקים יותר, הפלסטינים שגרים מסביב? ראה התנחלויות סמוכות? חזה בהתנהלות של "כוחות הביטחון" שם? ראה את הכבישים והשבילים ליהודים בלבד ואת התור הקצר ליהודים והתור הארוך ארוך ארוך לפלסטינים במחסום תפוח? שאלת חוקיותה או אי-חוקיותה הפורמלית של אריאל היא לא ממש רלבנטית, משום שההפרדה בין מאחזים "לא חוקיים" להתנחלויות "חוקיות" היא המצאה שאין לה שום עיגון באמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן והנוגעות להתנהלות בשטח כבוש. המציאות באריאל היא חלק ממציאות האפרטהייד המקוממת מאוד שקיימת בכל הגדה. מה שכמה שחקנים עשו אינו "חרם" אלא ביטוי של צו מצפונם, והוא ביטוי סמלי בעיקר אבל טוב שהוא עושה רעש ומזכיר כמה עובדות לעמישראל שהעדיף להדחיק ולרמות (בעיקר את עצמו). אנסה לקצר: יופיה של השירה ויופיה של האהבה ראוי שיזכיר לנו שאדם הוא אדם בכל מקום – גם אם אתרע מזלו להיוולד מוסלמי ופלסטיני ותקוע בסגר. המחאה שכמה אנשים העיזו להרים סוף סוף – ותזכרו מה הם בסה"כ אומרים, הם מתייחסים לעצמם ולא קוראים לתיאטראות להחרים את היכל התרבות באריאל, למשל – המחאה הזאת באה מאותו מקום הומאני שממנו באה אהבה למי שגר מעבר לקו הירוק. אין כאן שנאה או איבה כלפי אנשים, יש כאן מחאה כלפי מדיניות פוליטית מכוונת ועיקשת שמסווה את עצמה באצטלה כוזבת של ממלכתיות א-פוליטית.

    1. טלילה,
      לא הייתי באריאל שנים, זה נכון. ואינני נכנס לשטחים הכבושים, מטעמים מובנים. ייתכן שזו דרכה של בת-יענה. אבל אני בהחלט מתקשה לחשוב על מה שאת מתארת. עם זאת, אנחנו על סף אפשרי של פריצת דרך בהסכם שלום בשיחות ישירות עם הפלסטינים. שערי בנפשך מה היה קורה, למשל, לו היו אותם אנשי רוח ובמה, שחלקם נמנים על חבריי ואת רובם אני מעריך מקצועית מאוד, חותמים על מכתב, המעודד את ממשלת ישראל בצאתה לשיחות ישירות עם הפלסטינים, וקורא לאמנים וסופרים פלסטינים לעשות צעד דומה. האם את מעלה על דעתך איזו תנופה זה היה עשוי להביא לשיחות השלום?
      בסוף השבוע קראתי בעיתונים על עוד דבר, שריגש אותי מאוד. תכנון קו רכבת, שיעבור ישירות בין עזה לרמאללה, דרך נמל התעופה בן גוריון. יהיו מי שיראו בו 'קו אפרטהייד.' אני רואה בו פתרון נפלא למצב שבו המדינה הפלסטינית, העתידה לקום, כמובן, תוכל לשמור על עצמאות התנועה של תושביה, מבלי לאיים על תושבי ישראל. מדוע איש מחותמי המכתב הזה לא בירך על היוזמה הזאת (אגב, היא כנראה נולדה בממשלת אולמרט. בסוף עוד יבינו, שבצד השחיתות, שאולי היה נגוע בה, היה ראש ממשלה טוב מאוד לישראל)?
      אינני שולל את זכות חבריי למחאה. אני פשוט תוהה על התיזמון. דווקא כעת, מוטב היה להשמיע את קולנו בעד שיחות השלום הישירות ובעד פתרון.
      אילן.

    2. אהלן טלילה.

      הייתי באריאל הרבה יותר מפעם אחת – המורה לנהיגה שלי משם. מדובר, אגב, בחילוני נורמטיבי ובכלל לא מאד ימני. מהסוג שמי שלא היה באריאל לא יודע שקיים שם.

      את צודקת לגבי הדיבורים הפואטיים-רומנטיים. זה בלוג של משורר וכולנו מכבדים את האכסניה (-: אבל את טועה לגבי חוסר האבחנה בין התנחלות חוקית ללא חוקית. בוודאי שהאבחנה רלוונטית. יש בישראל ערים רשמיות, ומאחזים לא חוקיים.
      אם יש לך מראה-מקום לאמנה שישראל חתומה עליה ומפרה באריאל אשמח לראות (באמת. לא מתנגחת. שואלת). עד אז – הגיוני לטעון שצו המצפון לא מאפשר להופיע במקום שאיננו חלק רשמי מהמדינה. אבל איזה הגיון יש בהפרדה בין אריאל, יפו וירושלים? בכולן שטחים שישראל כבשה, והיא מתנהגת בכולן כמו מדינה ריבונית.
      ולמה זכו כוחות הבטחון למרכאות? הם לא באמת כוחות בטחון? אם טענתך היא שחיילים ישראלים לא מתנהגים כמו שצריך במחסומים – לפעמים זה נכון. ומחייב ענישה נקודתית. אבל את יודעת, יש סיבה למחסומים, זה לא כי הם תורמים לנוף.

      באיזה אופן אריאל היא עיר אפרטהייד?

    3. טלילה…. לשיטתך יש להחרים גם את תושבי תל אביב והתיאטרון שלהם, הבימה והקאמרי ועוד, כי הם יושבים על השטחים של הכפרים שננטשו סומייל, אבו כביר, שייח מוניס ועוד כמה כפרים שתושביהם ברחו ( לשיטתך גורשו באכזריות בטיהור אתני) ב 1948 ( גם רוב ערביי יפו ברחו) וגם את תיאטרון חיפה שתושבי חיפה יושבים על אדמות ערביי חיפה שברחו.
      את גם מתעלמת מזה שפיתרון שתי מדינות לשני עמים אינו אפשרי עקב הנחישות הערבית להשמיד את ישראל.
      ובכלל את מציגה הכל באופן חד צדדי- ערבים צדיקים טהורים, יהודים רשעים אלימים…

  6. אני חייב לציין אני מזדהה עם טלילה, ואני גם אשמיע כאן קול אחר

    אילן, סיפורך יפה אבל אין לו כל קשר לעניין. הוא פשוט לא רלוונטי. בתקשורת מעוותים את מטרת המחאה, ומדגישים כאילו מדובר בחרם על אריאל או על תושבי אריאל (בגלל דעותיהם).

    יש אנשים מקסימים ונפלאים בהרבה מקומות שבהם מופרים זכויות אדם. השאלה כאן היא עקרונית, לא אישית, לא רגשית, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. יש כאן שתי מדינות: מדינת ישראל בגבולות 67, בה כל אזרחיה הם שווי זכויות, והם נתונים תחת שלטון אזרחי. יש מדינה נוספת, מעבר לגבולות 67, שבו יש כיבוש של אנשים, הפקעה נמשכת של אדמה, שלטון צבאי שולל זכויות כלפי אוכלוסיה שלמה. אריאל ממקומת באזור הזה. ישנו אפרטהייד ברור בין הזכויות שמקבלים תושבי אריאל ושאר ההתנחלויות לבין הפלסטינים שנמצאים שם תחת שלטון צבאי. אריאל אינה חלק מישראל גם מבחינה חוקית, מעולם לא סופחה לה. זה העניין ועליו יש לדבר – לא יופיים של האנשים, לא סיפורי אהבה, לא העוגות שהם אופים ולא טוב לבם. השאלה היא האם אריאל היא חלק ממפעל לא-מוסרי, וכך יש לשפוט את האזור הגאוגרפי הזה.

    זכותו של אמן לפעול לפי צו מצפונו ולא להופיע באריאל. אתה בעצמך הגבת על כך, כשכתבת שאינך מבקר בשטחים הכבושים מסיבות ברורות (כלומר, אתה רואה את אריאל כחלק מהשטחים הכבושים). וכי מה ההבדל בין צו מצפונך לצו מצפונו של אמן?

    הטיעון הנוסף שלך, אקרא לו "הטיעון התועלתני", גם הוא לא קשור. עתידם של ההתנחלויות אינו ידוע, ועתידם הלא-ידוע אינו יכול להשליך על מעמדם בהווה. מעמדם בהווה הוא היותם חלק ממפעל הכיבוש הלא מוסרי. אלו הנתונים שיש לנו (כמובן שכל איש רשאי לשפוט אחרת, ועל כך יש להתווכח), וכי אם ביום מן הימים תסופח אריאל למדינת ישראל בהסכם עם הפלסטינים, או אז בהסדר העתידי הזה, תוסדרנה הצגות עתידיות.

    אסכם ואומר שדברים אלו לאו דווקא משקפים את עמדתי הסובייקטיבית (לו הייתי שחקן, אני משער שהייתי מופיע באריאל, אך לא נכנס לזה כאן) או הרגשית (בתקופת שירותי הצבאי הכרתי אנשים מקסימים מאריאל, וגם מתנחלים מקסימים לא פחות מהסביבה העמוקה יותר בשטחי יהודה ושומרון). נדמה לי שזו הדרך הרציונלית לחשוב על העניין, ומכאן אהדתי לצו מצפונו של אדם שבוחר לא לשתף פעולה אם עמדותיו האתיות לא מקבלות זאת.

    1. ניר,
      ההבדל המהותי בינינו הוא שאתה חושב רציונאלית, ואני נולדתי אדם שמחשבותיו מונעות רגשית. לכן גם בחרתי לכתוב את הפוסט הזה כפי שכתבתיו, ולפרסם אותו בבלוג שלי, ולא את חלקו האחרון, כטור דעה, באחד מאתרי האינטרנט הגדולים. אני רואה שם בני אדם, באריאל. רובם רחוקים מאוד מן הדימוי של ה'מתנחל.' הם באו לשם בשביל איכות חיים. הוריי כמעט היו בהם. מלבד זאת, יש לי תחושה שהגיונך ומצפונך מביאים אותך לחיים בתוך עולם של ערכים מוחלטים. הייתי שם פעם בארץ הערכים המוחלטים. בעבורי, נפשית, זו ארץ גזרה. אני לא מתגעגע לשם:)
      אילן.

  7. אילן,

    דווקא נדמה לי שאתה עדיין חי בארץ הערכים המוחלטים. בדיוק בגלל ההפרדה שאתה עושה בין "בני אדם" באריאל, לבין ה"מתנחל" (או הדימוי שלו, אבל מהר מאוד זה הופך לעניין פרקטי – יש את הרשע הלוא הוא ה"מתנחל" ויש את מי שגר באריאל הלוא הוא ה"בן אדם"). דווקא אני לא שופט את האנשים עצמם, ועל כן ה"מתנחל" זכאי בעיני לצפות בהצגה בדיוק כמו "בן אדם" באריאל. בדיוק בגלל שאני לא בוחן ערכים באופן מוחלט. וזו הסיבה שאני לא עושה הפרדה בין בני אדם (מתנחלים ותושבי אריאל), אלא בין מקומות שבהם מתקיימים תנאי-חיים מוסריים יותר ומוסריים פחות (שים לב שאני לא מדבר על רוע מוחלט או טוב מוחלט). כל השטחים הכבושים הם בעיני אזור אחד שבו מתקיימים תנאי חיים מוסריים פחות לאוכלוסיה מסוימת, או נקרא לזה רעות רבות ומיותרות (אם אשתמש קצת בלשונו של הפילוסוף עדי אופיר). ולדעתי זוהי הבעיה, וזהו העניין שאותו יש להעלות. כפי שציינתי, הדגשת זאת בעצמך באחת התגובות שכתבת כאן.

    אסיים ואומר, שהסכנות הטמונות הן בחשיבה הרציונלית והן בחשיבה האי-רציונלית (כשבוחנים אותן באופן מוחלט) הן בסופו של דבר דומות. החשיבה הרציונלית מעקרת את התחום האפור ומכאן מכפיפה את כל בני האדם לדמות של "אדם" אחד (ומכאן יתכנו פשעים לא מוסריים, ההיסטוריה מלמדת על כך), בדיוק כמו שהחשיבה הרגשית (המוחלטת) עלולה למסך מעשים לא מוסריים (למשל: האנשים שם נפלאים, האדמה נותנת פריה וכו'). אני משער שהדרך היא דרך ביניים. ולשם אני מכוון.

    ניר

  8. כפי שלא הייתי מציג מעל במה "ללבנים בלבד" באפרטהייד של דרום אפריקה (להבדיל כמה הבדלות חשובות אמנם, אבל לא לצורך העניין), כך גם לא אסכים להופיע באריאל, שיושבת על שטחים פלסטינים כבושים. תושביהם המקומיים של השטחים הכבושים אין להם תאטראות והיכלי קונצרטים ובתי סופרים וכלכלתם איננה מאפשרת את בנייתם משום שישראל משתקת את הכלכלה הזאת באופן שיטתי. בגלל האפליה האיומה והמשוקצת הזאת, שמצמיאה עם שלם לתרבות, לא אתן יד למוסדות תרבות אשר יוחדו רק לטובת המתנחלים בשטחו הכבוש של העם הזה.

    1. דניאל,
      הסיבה שפרסמתי את הרשומה הזאת בבלוג שלי, ולא את זנבה (הלא אישי) באחד מאתרי האינטרנט של העיתונות הכתובה היא בדיוק זו, שרציתי לכתוב על אהוביי משם, מפני שבעבורי, כאשר מצאתי עצמי פעמיים עם בחורים מצויינים מאפרת ומאריאל, הבנתי משהו עמוק מאוד, ברמה הרגשית והערכית.
      בבלוג שלי, תודה לאל, מותר לי לכתוב ככל העולה על רוחי, כל עוד אינני מסית ו/או מוציא דיבתו של אדם או מלבין את פניו ברבים. וטוב שכך.
      ולגבי הופעה בהתנחלות, זו שאלה שמעוררת בי קושי עצום. עקרונית, אני מרגיש כמוך. אבל אני מאמין, שהדרך היחידה לשמור על החברה הישראלית ועל עם ישראל היא דרך ההידברות, לא דרך ההחרמה. לכן, אני מניח שהייתי נוסע לשם (לא לכל מקום, לא להתנחלויות הקיצוניות כמו יצהר ותפוח, למשל), ומדבר איתם. ומנסה להבין ולהיות מובן.
      ובאסוסיאציות לאפרטהייד, אישית, אני נזהר. הגם שאני קורא בזעזוע את הנדפס בכלי התקשורת על כשלים בהתנהלות הצבא שם.
      אגב, זה מזכיר לי משום מה סיטואציה משירות המילואים שלי.
      בתקופת האינתיפאדה הראשונה הוזמנתי להרצות בבסיס צבאי בשטחים. לקחתי איתי את פסק הדין על ה'דגל השחור' המתנוסס מעל פקודות מסוימות, דיברתי עליו וקראתיו בפני החיילים.
      בתום ההרצאה הוציאו אותי החוצה, והצעידו אותי (לבוש בבגדים אזרחיים) ללשכת המפקד, שם עשו לי הצגה שלמה כאילו מתכוונים להעמיד אותי לדין.
      בסופו של דבר זה נגמר בלא כלום.
      גם אני יודע להגן על ערכים שיש להגן עליהם. אני פשוט חושב שהידברות, גם תוך כדי העזה, היא הדרך לעשות כן.
      ד"ש לפניה:)
      אילן.

  9. נכון, אריאל תכלל בשטחי ישראל כמו שאר גושי ההתנחלויות-
    אבל זה פשוט בלתי נסבל שמדינה שממשיכה לבנות בלי סוף בהתנחלויות רואה בעצמה פרטנר לשלום. אין שום הכרח לבנות בהתנחלויות, מדובר במותרות חסרות הצדקה, מטרה או צד אחר. כשבונים תיאטרון חדש ומאכלסים אותו בשחקנים, זה בהחלט נראה רע וצריך לזעוק על זה.

    או לא להופיע באריאל, או להרחיב את המופעים גם לרמאללה ולישובים ערביים.

      1. אם הקשיבו לברנבוים גם ילכו לקאמרי. לא מדובר על סדרת רפרטואר יומית אלא על יחס מסויים, או לפחות השקעה בתרבות, שהרי לבנת טוענת שלכל אדם זכות לתרבות.

  10. האמת שאני נוטה להסכים עם עמית, לפחות בדבר אחד.

    שחקן שגורל תושבי רמאללה נוגע לליבו – שיתנדב להופיע שם. ירצו או לא ירצו לצפות בו, זה כבר סיפור אחר. אבל אידיאלוגים אמיתיים עושים ולא מחרימים. בטח ובטח כשהחרם הוא על אנשים שלא עשו כל רע.

  11. תושבי אריאל לא קמים כל בוקר ומחליטים לכבוש שטח. הם חיים חיי שגרה וביטחון עצמי בדיוק כמו שכל תושב אחר בארץ שגר על אדמה שבעבר חיו עליה ערבים. מי שמחרים (מכל צד) – חש כלוחם צדק, כבעל שליחות, אבל למעשה מבריק את נוצותיו מול הראי, ולא יוצר שום תיקון, שום דיאלוג, ונתפס בעיקר כמתנכר ומתנשא.

  12. ורדי כהנא, בפרוייקט הצילום "משפחה אחת", צלמה את משפחתה, בתערוכה 34 צילומים,רק קרבת דם ראשונה.פותח את התערוכה תקריב של אמא עם שתי אחיותיה, חצי גוף עליון, שלושה ראשים שלוש זרועות מקועקעות מספר מהגטו, שריד יחיד מהשואה, תקריב גוף עליון של אביה ושני אחיו. נשאו והקימו משפחות בישראל. דוד משה חילוני קיבוצניק חקלאי, אחד דתי חרדי ואחד הפך לאיש עסקים. בין המשפחות, משפחת ברק מפתח תקוה חובשי כיפה עם עשרה ילדים. בת דודה עם בעלה ותמונת בנה ביד שנהרג בלבנון. יש תמונה של שישה נכדים עם כיפה ממודיען, יש תמונת בן הדוד שירד לדנמארק, בן דוד ממושב חגור, בת דודה חרדית מצפת, דוד אהרון ליד ברכת ביתם בהרצליה פיתוח וישנו הפלג האחר, זה שמעבר לקו הירוק, תמונת בן דוד חילוני מהתנחלות מעלה מישמש ובן הדוד החרדי מסוסיה, בני הדודים החרדים מחברון. פרוייקט אומנותי המציג משפחה אחת שעברה את השואה ויכלה לה! לו האומנית ורדה כהנא היתה מנוהלת על ידי דעותיה הפוליטיות שלה הרי שהיתה צריכה להחרים את כל הפלג של מעבר לקו הירוק. והנימחון הגדול של האומנית התערוכה הוצגה בגרמניה בהצלחה אדירה! מה רציתי לומר, האומנות צריכה להופיע במלוא חוזקתה בכל נקודה ביקום, ללא הבדל מין, גזע דת או כל שוני אחר! את הדעה הפוליטית צריך להביע ביצירה. על האומן להגיע לכל נקודה עם יצירתו ולהשפיע. כמו אומנים גם מרצים ומדענים. וזאת דעתי הבלתי קובעת.

  13. שלום אילן-
    ניסיתי להתחקות אחרי ההגיון שבדבריך. אם הבנתי נכון, הטיעון הוא כזה פחות או יותר (תקן אותי אם אני טועה):
    1) הייתי פעם שמאלן עם תעודות.
    2) התאהבתי בשני בחורים מקסימים מהשטחים הכבושים.
    3) כתוצאה מכך ומדברים אחרים שקראו מאז, נחתה עלי התובנה שיצורים מדהימים וחיוביים כגון שני הבחורים הללו לא יכלו לצמוח בתוך מקומות חדורי רשע כל-כך (נקודות הכיבוש) כפי שחשבתי תחילה.
    4) לכן אני מחבק בשתי ידיי את גישתו של ביבי לסכסוך: כלומר, יש רק פתרון אחד, הכולל השארתם של התנחלויות דוגמת אריאל ועוף-רע על הקרקע הכבושה. זאת, משום שבמקומות אלו, שלטונות הכיבוש הצליחו להחדיר אלפי מתנחלים (חלקם חמודים מאד, עד שאפשר להתאהב בהם), ולא יתכן שיעקרו מביתם אלפים כאלו. ומי שלא חושב כמוני בעניין זה, עיוור הוא, או שהוא לא חושב במונחים רגשיים ורומנטיים, וחבל.
    5) לנוכח כל הנ"ל, יש להופיע באריאל, ובכל התנחלות שהצליחו לאכלס ברמה כזו, שיש בה בית תרבות רציני. כי אנחנו האומנים לא עוסקים בפוליטיקה, אלא רק בתרבות. אנחנו אפילו לא חושבים שאנחנו מבינים בפוליטיקה, ולכן ציוץ לא תשמע מאתנו בעניין זה (גם לא הצעות לפתרון הסכסוך). ואם הכיבוש יגיע לפרת ולחידקל, זה לא עניינינו, כי אנשי תרבות אנחנו. נופיע גם שם, אם רק יבנו לנו בית תרבות ויגיע קהל גדול של ישראלים מן הקולוניה החדשה שישלם על הכרטיסים. וכך נשמור על נקיון כפינו התרבותי. כל חשיבה אחרת עולה בה ניחוח של חוסר מוסריות ואולי אף (טפו טפו טפו, איכסה) של רציונאליות .
    ואללה השתכנעתי, אילן. למה לא אמרת קודם?

    1. ג'רי,
      אישרתי את תגובתך לפרסום, רק מפני שהיא מעידה על עצמה. מביכה, ומלאת עויינות.
      פעם למדתי, אצל פסיכולוג אחד, שבתקשורת בין אישית יש תמיד אחריות שווה למוען ולנמען.
      אולי כדאי שגם אתה תיזכר בזה.
      לגביי, מי שעושה שימוש בלקסיקון האפרטהייד, הקולניאליזם וכדומה, בהקשר הישראלי, אינו בר-שיח בעבורי.
      כל טוב.

      1. אילן-
        תודה שהגבת. ושאשרת את פרסום תגובתי. אגב, בלוג + תגובות זה לא בדיוק תקשורת "בין אישית", אלא סוג של פרסום במרחב הציבורי. אבל תודה על ההטפה. רק חבל שהגבת לעלבון שלך, ולא לעניין. קצת מוזר לי לשמוע מאיש המלה הכתובה, שיש מלים שאסור להשתמש בהן בשיח הנוגע "להקשר הישראלי": כיבוש וקולוניאליזם, למשל. למה אסור, אילן? אולי משום שלא נוח לנו לחשוב שאנחנו כאלה? נדמה לי שדבריך מדגימים, יותר מכול, את הפתגם המצהיר כי "אהבה היא עיוורת"….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s