ספרות, הורות, ביקורת, דיעות

נעלי הבית של הצדיק (על תהליך היצירה)

נעלי הבית של הצדיק – על תהליך היצירה

תהליך היצירה מתחיל בכניסת איזה גירוי אל הנפש, והסערתה, עד שהיא מעבדת וקולטת את הגירוי הזה ומתייצבת מסביבו מחדש. רק אז מגיע רגע ההשראה או הכתיבה. על כך כתב המשורר והמסאי ישראל אפרת, בספרו הנפלא, "מלים ודממה": "הרי באמת אין העצם אלא חוויה של עצם, שכן אם אינו מחולל חוויה איננו קיים. אם איננו מרשים איננו נמצא. יוצא שכל עצם איננו כלל הוא אלא משהו אחר ועשיר יותר, סכום התסיסות הנפשיות שהוא היה גירוין, קונסטלאציה של תחושות ומחשבות. וכשאנו נדחקים אל תוך הלב לרגל גירוי מבחוץ מתעוררים אצלנו המון 'עצמים' ומתרמזים ומתעפעפים אהדדי עד שהם מקבלים אל תוכם את אורחם החדש, ואז הרי מתהווה קונסטלאציה אחרת, נפש חדשה. האדם החי תמיד מתהווה. תמיד הוויה, תמיד אגירת כוח להיות אדם […] כי צריך להדגיש שהעצם החיצוני איננו מעורר רק תגובה אחת בנפש, כשם שנקישה על מנענע בפסנתר משחררת צליל טהור אחד אלא כל המקלדת מקצה אל קצה, על נסקיה ונחתיה, מזנקת לפעולה. והתחושה הראשונה היא תוהו […] כך תחילת חוויה שירית תוהו, התעוררות כל—נפשית לכל מעמקיה, עד שהמשורר זוכה לחוויה האחת שהיא משמעותן של כל החוויות שתקפוהו כולן יחד ברגע של תוהו. אחר כך מצטרפת גם היא אל אוצר החוויות ששמו נפש כדי להיגאל לעת מצוא יחד עם האחרות גאולה חדשה. אנו תמיד בנתיב הצר בין שיגעון לארגון."
מתוך התסיסה הנפשית הפנימית הזאת מגיע שלב הכתיבה הראשון, שלב הסער והפרץ. התפרצות לוהטת של רגשות ומחשבות בהיגדים. כל אחד ואחת מן היושבים כאן מכיר את הרגע הזה, שבו נשלחת היד אל העט או אל המקלדת, ואתה כותב, או את כותבת, בריתחת הלב ממש, את שורותיך.
אבל זהו שלב הכתיבה הראשון בלבד.
מי שאיננו לומד כתיבה, אם מעצמו ואם מזולתו, נדון להאמין כי רגע הכתיבה הראשונית הוא שיאו של תהליך היצירה. אולם, אם זו אמונתו, או אם הוא מקדש את הדברים הראשונים שיצאו מתחת ידיו כאילו הם-הם פסגתה האותנטית של יצירתו, הרי נדון על פי רוב לכישלון.
תהליך היצירה אינו מתמצה ברגע הכתיבה. המשכו המרתק, המחכים ומרחיב הדעת נמצא דווקא אחר כך, בשלבי השכתוב, בזמן העיצוב וההעמקה והשכלול של ההיגד השירי, של המבע. על כך כתב ישראל אפרת: "כל תפקידה של הלשון אינו אלא ליטוש עצמי מתמיד עד כדי שקיפות שכולה אור וסוד. וזוהי האמנות הלשונית הדקה ביותר. יעודה להיעלם."
הדברים האלה מאד קשים לעיכול לכל אדם בראשית דרכו כיוצר. זאת, משני טעמים. ראשית, כאשר אנו קוראים יצירה אנו מממשים אותה ברגע הקריאה ממש, מחוללים אותה דרך נפשנו, ועל כן אנו נוחים להאמין כי יצירה זו נוצרה ממש כדרך שניתנה בדפי הכתובים. ולא היא. שנית, אנו מחונכים לתפיסה סטריאוטיפית של האמן כאדם אינטואיטיבי, ספונטני, גאוני, היוצר בבת-אחת, בהינף קולמוס אחד, את פסגת יצירתו. אלה הם, למצער, מיתוסים כוזבים. האמת היא, שהכתיבה היא תהליך ארוך, מורכב ולא אחת גם מייאש. היא אינה מסתכמת ברגע פריצתו הראשונה של הטקסט לאוויר העולם, ממש כשם שעובר הנולד מרחם אמו, עטוף בשלייה וקשור אליה בחבל הטבור שלו, איננו עוד אדם שלם, אלא גור אדם. הכתיבה היא מלאכה סיזיפית מאד. ודאי, יש בה גם רגעים של שמחה ואושר. אבל יצירה ספרותית טובה נולדת רק מתוך הצלילה אל הפנים ואחר כך אל הטקסט. הצלילה אל הטקסט אינה חד-פעמית. היא תהליך מתמשך בזמן. אבל רק מתוך הצלילה הזאת מתחוללת ההצללה של הטקסט, רק מתוכה עולה קולו העמוק, הבהיר והחד-פעמי.
יצירה צריכה זמן, וכשאין נותנים לה זמן היא אינה ממצה את עומקה ואת יכולותיה. לעתים היא צריכה לגדול במשך שנים, ולעתים היא יוצאת בהינף עט ויד. אין חוקים בדבר הזה, ואצל כל אחד ואחת זה אחרת, בכל זמן וזמן. אבל כל יצירה גדולה צריכה זמן כדי להבשיל, לא רק במסתרים, אלא גם על גבי הנייר.
מתוך כך, ישנם שלושה חוקים ראשונים הקשורים במעשה הכתיבה. על שלושה מהם אדבר כעת.
החוק הראשון הוא המחויבות. המחויבות לכתוב מדי יום, במסגרת קבועה, במתכונת קבועה או במכסה קבועה. הדגש כאן הוא על הקביעות, על ההתמדה, על שחרור הכותב מן הציפייה, שנדונה, על פי רוב, להיות מאכזבת, לאיזה הבזק של השראה. היצירה אינה מותנית בהבזק של השראה, היא מיילדת אותו. היא אינה ממתינה לבואו, אלא הרה אותו.
כיום אני יכול להעיד על עצמי, שכל-כולי מסור לעניין הזה, לכתיבה. בשנה האחרונה קרה לי שינוי ברמה האטומית ממש. מין התעקשות, השלכת נפש מנגד, אי אפשר לקרוא לזה אחרת, מין החלטה שאני עושה את זה, ויהי מה. שאני ממציא את עצמי מחדש בכל מחיר, כאדם כותב, וככזה בלבד. ושהכל יהיה בסדר. אלוהים יודע מאיפה הביטחון הזה. אבל האמת היא, שגם אני יודע מאיפה הוא – בדיוק מן ההתמדה, מן הקשב, מן המוכנות להפנות את כל משאביי, את כל מה שיש לי, לטובת העניין הזה של הכתיבה. המחויבות כשלעצמה היא המקנה ביטחון, ביטחון בעולמנו כיוצרים. בעניין זה אספר לכם סיפור חסידי קצר על הרבי מקרלין.
לאחר הלוויתו של הרבי מקרלין שאלו את אחד מתלמידו מהו הדבר, שהצדיק מקרלין החשיב במיוחד. השיב התלמיד: הדבר שהצדיק החשיב במיוחד הוא הדבר שהצדיק היה עושה באותו הרגע.
ברוח זו אני מבקש מכם, שבכל יום, בלי יוצא מן הכלל, יהיה פרק זמן שבו תשבו אל השולחן ותכתבו. תנכחו לגמרי במעשה הזה. אל תעסקו בשום דבר אחר מלבד המעשה הזה. כי זוהי, ורק זוהי, ראשיתה של כתיבה.
החוק השני הוא חוק ההזנה העצמית. הזן את עצמך. זהו חוק משמעותי ביותר. הוא אינו קורא לשחרור מוחלט, לחגיגת חושים ויצרים או להדוניזם, אף על פי כן שלעתים מפתה לחשוב כך. הוא מדבר על קשב, על ריכוז, על קליטה מדויקת ומדוקדקת של בני אדם, של מרב הפרטים המרכיבים את תמונת עולמו של אדם, את קשריו החברתיים ואת פנים נפשו. אדם יוצר אינו יוצר מן האין ומן הריק. הוא יוצר מתוך עולמו, מתוך כל מה שהוא יודע ומכיר וחש וחווה בעולמו. אדם יוצר מוכרח לקיים את חייו כמו חסיד. משמע, להיות מחובר לגמרי וקשוב לגמרי לדופק החיים. למצוא בתוך החיים עצמם את רחבותם, את עומקם, את נשגבותם. בעניין זה אומרים, שההבדל בין רב לבין רבי ביהדות הוא, שרב הוא אדם המצוי בעולמות הרוח. ואילו רבי, שהוא המדרגה הגבוהה יותר, הוא רב המוקף ב-י' (עשרה) תלמידים, הקושרים אותו אל הארץ ומחייבים אותו בהבלי העולם הזה.
דרך נוספת להתבונן בדבר היא דרך הסיפור הבא. בחסידות מספרים על ר' זושא, שהלך ללמוד אצל ר' אלימלך מליז'נסק. ר' זושא היה ידוע כמי שמהלך בעולמות הרוח. כששאלו אותו מה למד בחדשים אלו אצל ר' אלימלך, ענה: למדתי כיצד קושר צדיק את אנפילאותיו. את נעלי הבית שלו.
אל נא תטעו בענווה המגולמת בתשובתו של ר' זושא. הוא אמנם למד לקשור נעלי בית, אבל של צדיק. הוא פיענח כיצד יכול אדם צדיק, אפילו במעשה של חולין כמו קשירת נעלי הבית שלו, לקיים את אורחות חייו כמתקן עולמות.
מדי שבוע אני נוהג לצאת לפחות פעם אחת לטייל ברחובות העיר, או לעלות על אוטובוס ולנסוע בו סתם, בלי לדעת היכן ארד ולאן אשים את פעמי. אני לוקח פנקס ועט, ולפעמים גם מצלמה, ויוצא להלך ברחוב בלי מטרה מוגדרת, מלבד תהליך ההזנה. אני עושה כן, משום שכל דמות אקראי שאני פוגש ברחוב, או מושכת את תשומת לבי, מביאה עמה מן הסטריאוטיפים המתקשרים במראה שלה, בדמותה ובאופן דיבורה, אך גם מן הייחודי לה. וכל דמות כזאת מעלה פרטים מעולם הזכרונות הפרטי שלי. אני עושה זאת, משום שכעת, שאני כותב סיפורת ומחזות ותסריטים, אני זקוק לעולם שלם של דמויות, שאינן הדמויות הפנימיות של נפשי. כל אחד מן האנשים שפגשתי, שאני פוגש ועוד אפגוש, כל אחד מהם נושא סיפור בעבורי, ואם לא סיפור אז איפיון כשלהו, שאני יכול להשתמש בו הלאה, בדרכי כאמן.
אני מצפה מכם, ומאחל לכם, שתחיו את חייכם כמו רבי חסיד. שמדי שבוע תצאו אל שוק הכרמל, התחנה המרכזית הישנה, או החדשה, קניון עזריאלי, או אל כל סביבה אחרת המכילה בה טיפוסים שונים של בני אדם מאלה המצויים בסביבת המחייה שלכם, ותביטו בהם, ותקשיבו להם, ותחרתו אותם בזכרונכם, מתוך חמלה, ואמפטיה, ואהבה.
החוק השלישי הוא חוק הצניעות. כל אדם יוצר צריך לדעת את מקומו בסדר הבריאה. אנחנו איננו הכותבים הראשונים, גם לא האחרונים. היו רבים לפנינו, יהיו גם אחרינו, ודאי ישנם עוד כותבים כמונו בזמננו. המקוריות שלנו אינה נאמדת בחלל ריק מטקסטים, אלא להפך – על בסיס כל מה שנכתב קודם לנו ובזמננו אנו.
מפריו הגדולים ביותר של החוק הזה, חוק הצניעות, הם דווקא חוקרי הספרות ומלמדיה. ביקורת וחקר הספרות המודרניים למדו אותנו, כי גילוי סגנונו האישי של יוצר והיקלטותו בעולמה של ספרות, תחילה בשוליה ואחרי כן במרכזה, כרוכה בפולחן רצח האב. תחילתה בכתיבת מניפסט, המשכה במיון כל סופרי הספרות העברית ללנו ולצרינו. פעמים רבות מגיע הדבר הזה לכדי השתלחות פרועה, חסרת רסן, בקודמיך בעולם הספרות. השקפה זו על חיי התרבות בכלל, והספרות בלבד, מבוססת על שתי תפיסות חשיבה שהשתרשו בבסיס הציביליזציה המערבית. האחת היא הדארווניזם, תורת האבולוציה. השנייה היא הפסיכולוגיה של פרויד. על פי הדרוויניזם, רק החזק שורד, ורק הוא זוכה להנחיל את הגנים שלו לדורות הבאים ולקיים את תהליך האבולוציה. על פי פרויד, חלק מהותי מתהליך התפתחותו של האדם לישות עצמאית כרוך ברצח אב מטפורי.
ההשקפה הזאת זרה ומסוכנת לתרבות. היא אינה נותנת כבוד לעקרון ההצבר של רפרטואר תרבותי ספרותי שלם. היא ממיינת, מעריכה וגורעת מן הקאנון ומן הזיכרון הספרותי יוצרים משניים, שהיו יכולים ללמד הרבה מאד כל אחד מאיתנו.
התרבות האנושית, והספרות בתוכה, יוצאות מזה נפסדות. העוסקים במלאכה זו אינם מכבדים לא רק את תרבותם. אלא גם את עצמם. שהלא, בעצם פעולתם הם מודיעים ומכינים את עצמם לתפקיד הקורבנות הבאים של אותה תופעה גרועה.
רצח האב המטפורי הוא הרה אסון משום שאינו מכבד את התרבות כמעשה של היווצרות דבר מתוך דבר ועל גבי דבר.
לעניין זה, הנה סיפור נפלא של ר' ישראל מרוז'ין, מן הדור הרביעי למנהיגי החסידות:
הבעש"ט, כשבא לפניו מעשה קשה ולא ידע פתרונו, היה הולך ביער בדרך ידוע והיה מגיע במקום ידוע והיה מדליק שם אש, והיה מתפלל בכוונה ידועה – והיה מביא עזרה. תלמידו ר' יעקב יוסף שכח הדרך ביער וידע התפילה ואת הכוונה – והיה זה גם כן עוזר. והחוזה מלובלין גם התפילה שכח אבל ידע הכוונה, וגם היה עוזר. והנה אני, הדרך ביער איני זוכר וגם האש איני יודע להדליק, והתפילה והכוונה גם כן שכחתי, ורק זוכר אני סיפור המעשה הזה – וגם כן עוזר.
אוסיף כאן, שאני, אילן, גם את סיפור המעשה הזה לא זכרתי, אלא מספרו של מיכה אנקורי "הלב והמעיין – חסידות ופסיכולוגיה אנליטית," וקראתיו אגב דיווש במכונת הריצה בחדר הכושר, והבאתיו לפניכם. והנה – גם זה עוזר.
הלקח הגדול של הסיפור הזה אינו חלילה התמעטות דמותה של החסידות, אלא להפך – כל עוד אנו זוכרים מה שעשו קודמינו, גם אם איננו מבינים את כתוביהם לעומקם, יש לנו תקווה ליצור דבר-מה עמוק משלנו. אבל אם אין לנו שום שמץ של מושג בדבר מה שהיה לפנינו, וגם שום שמץ של סקרנות באשר לעבר התרבותי שלנו, ולמכמני הלשון שלנו, אזי אין לנו תקנה.
בעניין הזה, ברצוני להציע לכם לאמץ את מושגי החסידות, המדברת על תיקון האדם היחיד, כל אדם, בכל זמן, שוב ושוב, במשאת נפש נצחית להתקרב לבוראו, למקורו העליון, ולהביא את השבתה של ההרמוניה בעולם הברואים וגם בעולמות העליונים. ולצורך זה – גם במעשה היצירה.
מעשה הכתיבה הוא כזה. הוא אינו תהליך של שבירת כלים, גם אם לעתים הוא כרוך בהם, אלא קודם כל תהליך של למידת הכלים. אחרי הלמידה מגיע השלב של ירידה אל עמקי הטומאה, התת מודע, או חשכת חביונו של היחיד ושל החברה שבה הוא חי ופועל, כדי למצוא בה את האור הגנוז, ולהתמיר אותו במעשה יצירה.
החלק הזה, הירידה לצורך עלייה, הירידה של יוצר אל נבכי נפשו ואל נבכי נשמתה של אומה, הוא החלק המפחיד והמסוכן יותר בתהליך היצירה. אבל הוא חלק הכרחי בו. לעניין זה, אצטט לכם קטע קצר על תפיסת הטוב והרע מספר הזוהר. נדמה לי, שהוא מתאר לא רק את הכרח המאמין להתמודד עם יצר הטוב ועם יצר הרע, אלא גם את עמלו של אמן, המוכרח לחפור בנבכי נפשו, או במה שקרוי היום עמקי התת מודע שלו, כדי להוציא ממנו את אוצרותיו:
שאין אור אלא היוצא מתך החושך, שכשנכנס הצד הזה מתעלה הקב"ה ומתכבד בכבודו, ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך, ואין טוב אלא מתוך הרע… ועל כן שלמות הכל הוא טוב ורע יחד, להתעלות אחר כך בטוב, ואין טוב אלא היוצא מתוך הרע, ובטוב זה מתעלה כבודו, וזו היא עבודה שלמה.
זהו תהליך מתמיד, המתחולל כל העת, וראוי לחוללו בצניעות ובענווה, ובו-בזמן גם בתחושה של גדלות, רצינות, ואמונה שאנו עושים את הדבר העמוק ביותר בעולם, הדבר שלו נועדנו, מעשה היצירה.
עניין אחרון, הקשור יותר בהתפתחות הטכנולוגיה המודרנית והשפעתה על הכתיבה, הוא הזילות הגדולה שיצרה התפתחות והתפשטות רשת האינטרנט בתחומי חיים שונים, ובהם גם תחום הכתיבה. אנו חיים כיום בעידן, שבו מהירות התגובה היא כמהירות המקלדת. מהירות המחשבה היא כמהירות המקלדת. אדם יושב, כותב את הגיגי ליבו, ומיד כבר מציב אותם באחד מאתרי האינטרנט המיועדים לאנשים כותבים, או בבלוג שלו, או מפיצם בדואר האלקטרוני, כדי לקבל עליהם משוב. זהו משגה חמור ביותר. ראשית, משום שהכתובים הללו הם בדרך כלל כתובים מן המדרגה הראשונה, הנחותה, של מעשה הכתיבה. שנית, משום שהגולשים ברשת מגיבים מתוך אותה זילות שבה בחר הכותב להפיץ את דבריו ברבים.
הרחבת החירות שמאפשרת רשת האינטרנט מסוכנת הן ללשון, הן למבע, הן לערכי הדיאלוג הבינאישי, והן לבני אדם ולמוסדות חייהם. ההיתר הגדול שהתירה הרשת להשתלחות, למסירת מידע מזויף, מסולף או כוזב, משמיטה את הקרקע מתחת לתשתיות התרבות. זו לא רק מהפיכה, אלא חתירה מתחת ליסודות הציביליזציה, ושינויה ללא-הכר. בתוך דור אחד צמח כאן גזע אחר של בני אדם, גזע נטול חמלה, יהיר ומהיר, מנותק מעצמו ומזולתו, אטומיסטי. הגזע הזה צריך הצלה. הוא מוכרח שיזכירו לו את הריבודיות, את המתינות, את קיומה של תרבות כמאגר אינסופי ומופלא של משקעים, שכולם פרי עבודה עמוקה וארוכה של יוצרים בדורות במקומות ובלשונות שונות ברחבי תבל.
דיברתי אתכם כאן רק כמה דברים כלליים על תהליך עמוק ומורכב בהרבה. מי שאזכה להיות מורהו השנה ובשנה הבאה יוכל להחכים אותי ולהשכיל איתי הלאה, בתוך עולמה המופלא של היצירה. כתבתי פעם, "כל תלמיד יחכם רק/ בהופכו מורה, כל מורה/ילמד, יחכם, יותש ויזדקן,/ עד שייגע כמוני, ויפרוש/אל אולפני המוות והשיכחה./ מעגלי חתום. צא לדרכך." אני מאמין במשפט הזה באמונה שלמה. אל תטעו. העובדה שאנו יושבים כאן, על הבמה הזאת, ומזמינים אתכם לתכנית הכתיבה של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, אין משמעה שחדלנו מהיות תלמידים. היינו תלמידים, עודנו תלמידים, ונהיה תלמידים אפילו בעולם הבא. מובנה הוא רק אחד: אנו מצויים כבר בשלב שבו אנו יודעים, כי לעולם לא נחדל מן הלמידה, ומזמינים אתכם לגלות זאת איתנו יחד.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: