בינתיים, הזמן המתקצר עד הלידה והחורף המתגבר הכתיבו לי את שלהם. השבוע נשארתי רוב הערבים בבית. בדקתי עבודות, ערכתי ספרים כדי לממן את השלב האחרון בפונדקאות, מאוחר בלילה צפיתי בסרטי הדרכה ב"הופ! הורים," התגברתי על עוד ערמת כביסה, נשארה לי רק עוד אחת וזהו, ואחרי כן מיון הבגדים לפי עונות, מינים וגילאים, וניצלתי את יום החופשה שלי לפירוק מדפים בחדר העבודה ולמיון מלאי הספרים במחסן, וגם להעברת ארבעה עשר ארגזי קלסרים מהבית לארכיון שלי במושב.

בו-בזמן ביקרו כאן גם החשמלאי והטכנאי של הוט, כדי להזיז שקעים בחדר השינה.

ביום חמישי הקרוב יביא לי דני הנקר, בעלה של מרב, גיסו של ערן "אחותי הקטנה," ספרייה לקיר שלם בחדר השינה. מיד אחרי כן אעשה שבת חברים. אעמיד סיר חמין על האש, ואקרא לכל חבריי לעזור לי באיבוק הספרים והעברתם מחדר העבודה לחדר השינה. כן כן, לא תיארתי לעצמי שזה יגיע אי-פעם, אבל אני עומד לוותר על חדר העבודה שלי, למען הילדים, להפכו לחדר ילדים מרווח ופתוח, ולהפוך את חדר השינה שלי לחדר של אבא, חדר שינה ועבודה גם יחד.

יהיה לי מוזר לשבת שם, בקצה הבית, גבי אל עומק הבית ופניי אל החלון החוצה, ולעבוד. תמיד אהבתי לשבת עם פניי אל עומק הבית, לראותו לפניי, להרגיש את התנודות בחלל. אבל עכשיו יהיו שם שני פעוטות שאקשיב לכל זיע וניע שלהם, ואני מקווה שאתרגל לעבוד בחדר השינה, ושאולי פינת העבודה הזאת, שאצור בו, תקנה לי שקט חדש, שחסר לי כל כך כעת, בזמן התזוזה וההכנות האלה, בשבועות שנותרו עד הלידה.

אינני יודע איך מבהירים לילדים עד כמה רצינו בהם, עד לידתם. אני מקווה כי כשיגדלו יקראו את הטורים האלה, ויבינו עד כמה הרחקתי לכת במעשיי ובשינוי שהכנסתי בחיי, מרוב רצוני בהם. בינתיים, עד שנוכל לשוחח כבני אדם (תסריטים של שיחות כאלה כבר מתחברים לי בראש, ואפילו כתבתי כמה מהם, לזכרם), אני מוציא בכל רגע פנוי את האייפון מן הכיס, נכנס לאלבום התמונות, מביט בפניהם היפים, שולח להם אהבה ומתפלל. מתפלל המון. שסימה סן, הפונדקאית, תהיה חזקה ותוכל להחזיק בהיריון כמה שאפשר עד תומו, שהילדים יתפתחו יפה, וייוולדו בטוב, ושאימא וסבתא שלי תשמורנה עליהם ועלי מלמעלה, שתהיה לנו לידה קלה ומוצלחת. אמן.

ובשאר הזמן אני פוחד, כמובן. פוחד מן המוות, מן הגיל המבוגר שבו החלטתי להביאם לעולם, ממה יקרה אם יישארו בלעדיי בגיל צעיר, אבל יותר מכל – שייוולדו בריאים ושלמים, בלי פגם, בלי טראומת לידה.

מרגרידה הבטיחה להכין ולשלוח לי תמונות של סימה סן בהיריון. היא גם הזכירה לי, שלידה מתרחשת בבית חולים, ושמקום זה הוא, מעצם טבעו, רועש. עוד סיפרה, שאת ילדיה ביקרה פעמיים ביום בבית החולים, אבל קיבלה אותם רק  מקץ חמישה ימים, בתום הבדיקות שעשו להם.

הערב, אחרי התכתובת הזאת ושתי סדנאות, בחיפה ובתל אביב, לא היה לי כוח לכלום. חשבתי להסתער על בגדי התינוקות שעוד נותר לי לגהץ, אבל עייפתי רק למראיתם. תחת זאת סידרתי קצת את הבית ואת חדר העבודה, והתיישבתי אל שולחן הכתיבה. אבל לא כתבתי מילה. חשבתי. נברתי בנבכי המחשב שלי, שקרס לאחרונה ומחק שנתיים וחצי מחיי (אני עוד עובר על קבצי השחזור שקיבלתי מחברת השחזור, וזה עוד ייקח זמן רב), וקראתי כל מיני דברים שכתבתי בעשור האחרון.

כך, לתדהמתי, גיליתי, שכבר בשנת 2002, כשעוד חייתי בכלל עם דודי, חשבנו ליזום יחד קמפיין ציבורי לשינוי חוק הפונדקאות. כבר אז חרתה לי העובדה, שהחוק אינו מאפשר להומואים לחתום על הסכם פונדקאות בארץ. מי בכלל חשב או שמע אז על האופציה לקיים פונדקאות בחו"ל.

ברשימת המטרות שלי מספטמבר 2002 מופיעה, בראש הדף, המשימה

להוליד ילד וילדה ולגדל אותם, ותחתיה הפירוט לפעולות: 1.  ללכת יחד לפגישת היכרות בהורות אחרת.  2. לבנות עם דודי קמפיין לשינוי חוק הפונדקאות. 3. לחסוך כסף למטרת הולדה

המטרה הזאת הופיעה שוב ושוב בכתביי האישיים. בשנת 2008 כבר כתבתי פנטזיה שלמה על הנושא, במתכונת של סינופסיס לתסריט.

"

אני רוצה ילדים, וזה כנראה גורם לי לשאלות שתבאנה עלי איזה שינוי, שיאפשר את ההולדה הזאת. רק אתמול פינטזתי, שאני מחבק את [את שמה אחסה כאן], ואומר לה, תשמעי, הרי אני היחיד שמבין אותך באמת, שאוהב אותך בלי תנאי, ואנחנו גם כל כך דומים, ביחס שלנו למיניות הכפולה שלנו, בזה שבעבור שנינו היא אסטרטגיה של הישרדות, וששנינו באיזה שהוא אופן היינו רוצים בית נורמלי וחיים נורמליים. אז בואי נתחתן, ונוליד ילדים. אני מבטיח לך, שלעולם לא אעזבך, ותמיד אדאג לך ואכבד אותך, ותמיד אהיה איתך ועם הילדים, כל עוד אני חי.

וזה נורא מרגש, זה אפילו מרגש אותי עכשיו לכתוב את זה, והיא מסכימה, ואנחנו מתחתנים, ודי מהר גם שוכבים ומביאים ילדים.

ההריון קשה לה. היא שונאת את גופה ואת עצמה, ועלי כל הזמן להרגיע אותה, לשמור עליה, לטפל בה ולהרגיעה שוב ושוב, שהכל יהיה בסדר, שגופה יחזור לקדמותו, ושהיא תראה כמה תהיה מאושרת כשיהיה לנו ילד.

אבל לא, היא לא. היא סובלת מאד, ורוצה להפיל את הילד או לפגוע בו, או בעצמה, ומתחילה להתעלל בגוף שלה, להכות בבטנה, לנסות להחדיר בה דברים, היא לא שולטת בזה, היא ממש נכנסת לאמוק של רצון לפגוע בעצמה ובילד, ואני לא יודע מה לעשות. כי אני רוצה את הילד שלי. באופן הכי אגואיסטי בעולם, אני לא רוצה לוותר על הילד שלי.

אני מתקשר להוריה  ורואה, בעיניים כלות, איך הם מכניסים אותה, קשורה, אל הרכב, כדי לקחת אותה לבצע הפלה.

כשהיא חוזרת אחר כך, רגועה ושטוחת בטן, הבייתה, אני לא מסוגל לראות אותה, לא לגעת בה, לא להתייחס אליה. אני שונא אותה ואת מראיתה, לא מסוגל לשאת את נוכחותה לידי. כל מה שאני רוצה הוא שתסתלק מחיי, שלא אראה אותה יותר.

מאישה אהובה, האישה היחידה שידעתי שהיא מסוגלת להבין אותי, ואני אותה, היא הפכה למטרה של כל שנאותיי. עכשיו יש לצער שלי דמות, וזו דמותה. היא האחראית על כך שאין לי ילד, על כך שאין בי אהבה, ואין לי אושר ואין לי תקווה.

הידידות העמוקה שהייתה בינינו נפגמת באופן חסר תקנה. אני לא יכול לראותה עוד. והיא, אומללה, מתקפלת אל תוך עצמה, אובדת, נכלמת, ולבסוף מתאבדת, משום שהיא לא מסוגלת לשאת את הדחייה הנוספת הזאת, הדחייה שאני דחיתי אותה.

רק על הקבר שלה, על קברה הטרי, אני נשבר, מביא לה פרחים ונשבר, נשכב על תלולית העפר ואומר לה שאני אוהב אותה, וסולח לה. שהיא לא אשמה במי שאני ובמה שאני. שכאשר התחברנו, ידענו כל אחד למה השני מסוגל, ועד כמה עמוקה השריטה של כל אחד מאיתנו. ושאני סולח לה על שאיבדה את ילדי.

*

זה סוף הסרט, העוסק במיניות שלי, ברצון שלי להורות, בדגם משפחה אלטרנטיבי, וגם מציף ומעלה את הפחדים שלי מפני יצירת משפחה אלטרנטיבית, והסכנות הכרוכות בה, ומה יכול לקרות עוד, ובסוף יש בכל זאת איזו נחמה מסוימת, בדמות הקבלה העצמית שלי את עצמי.

אני הומו, אני אוהב בנים, יכולתי להיות אב לילדים, ואפילו ניסיתי, אבל זה לא הלך לי, כי בחרתי בפרטנרית הלא מתאימה, אבל היחידה האפשרית לי. וזה לא עבד"

*

קראתי את הסיפור הזה ונדהמתי. יחסי עם אותה חברה נקטעו, אחרי שסירבה לבקשתי להורות משותפת. נפגעתי מזה עד כדי כך שהתקשיתי לראותה עוד. מאז עברתי עוד ניסיונות הידברות עם נשים, ובהן זוג נשים לסביות, וכמה נשים סטרייטיות. זה לא עבד. כעת, מקץ שלוש וחצי שנים מאז כתבתי את סיפור הבלהות הזה, אני באמצע החודש השישי להיריון עם תאומים בהודו, עמוק בתוך ההתכוננות לבואם, בתחושה עמוקה של שינוי בחיי, בעצמי, בתוכי.

קשה לי להאמין, שרציתי ילדים כל כך הרבה שנים,  למעשה כבר משנות השמונים, וביתר שאת בשנות האלפיים, ורק עכשיו זה מתממש. הרי אם הייתי מוליד אותם אז, הם היו יכולים היום להיות בני עשר. אבל אינני מצטער על מה שהיה, על מה שעבר. אני מניח, שהשנים שחלפו עלי בתוך כמיהה לילדים, השתוקקות להיות הורה, הן שהכינו אותי לזמן הזה, שבו אני סופר את השבועות עד לפגישה עימם, מתבונן מדי יום בתמונת פניהם באולטרא סאונד התלת-מימדי שקיבלתי, ומדבר אליהם בליבי, שיידעו עד כמה אני מצפה להם, ומייחל לבואם.

עכשיו, אחרי שקראתי מה שכתבתי כאן, אני מבין שיש לקח למסע הלילי הזה, שעשיתי, בין חזונותיי ודפי המטרה שלי. הוא מראה, שטוב שאני כותב את מטרותיי מעת לעת, מתכנן אותן ומשתדל לנהל את חזוני ולממשו. לעתים לוקח להן שנים להבשיל ולהתממש. אבל בסופו של דבר הן אכן מתרחשות. כל מה שנותר לי לעשות מעתה ואילך הוא להשתדל להיות מדוייק ומכוון ככל האפשר בציור תמונת העתיד שלי, ושל ילדיי, כדי שמימושה יעלה בטוב ויתקיים.

לאט לאט אני קולט איזה שינוי עצום הם עתידים לחולל בחיי, ומרגיש שאינני יכול לגלוש היישר ממציאות חיי כרגע, שבה אני חי כיחיד, וידיי מלאות בעבודה, למציאות הורית משפחתית. לכן, אטוס להודו מקודם, ואשתדל להיות שם כמה ימים לבד, עם עצמי, עם מחשבותיי.

את עומק השינוי אני מרגיש כבר נחמר בי, מממש ובא. באופן מוזר אני חווה אותו כגל עמוק של בכי. בכי עתיק, שדחוק בי מימות ילדותי, וכנראה עתיד לבקוע ממני למול ילדיי. זה התחיל עם הקריאה בספר "התינוק יודע," מאת ד"ר אלטה סולטר. קיבלתי אותו ממאיה, אחת מתלמידותיי לכתיבה, שבאותה הזדמנות גילתה לי, שהיא מתקנת טעויות של הורים בגידול תינוקות. היא המליצה לי עליו בחום.

בספר מוצג בכיו של תינוק כדרך מרכזית לפורקן מתחים וטראומות מתקופת ההיריון והלידה, ואחריה. הוא מדבר על דפוסי בלימה שהשתרשו אצלנו, כמו מתן מוצץ לילד בוכה, נדנודו, ניסיון לנחמו או להשתיקו, וחו"ח להכותו וכדומה, כדי לסכור את בכיו, משום התפיסה לפיה הורה לילד בוכה אינו הורה טוב. הספר מציג את הבכי כמנגנון חשוב והכרחי לפורקן מתחים, שבמידה והוא מושתק, הוא גורם לקשיים רגשיים לכל אורך חייו של אדם.

ככל שהתקדמתי בקריאה בספר הזה, בימים האחרונים, הרגשתי רצון עמוק ועז לבכות. לא בכיתי. אני לא אדם שבוכה, אלא במצבי אובדן. אבל זו כנראה בדיוק הבעיה. הבנתי שאינני בוכה, כי חונכתי לחשוב שזה לא ראוי, כי למדתי לחנוק בתוכי את הבכי. ועצם ההכרה בכך היכתה בי וחיזקה בתוכי את הבכי, שבינתיים הוא עוד לא נשמע.

יהיה קצת מוזר לפרוץ בבכי על הסטפר במכון הכושר, שעליו אני קורא מדי בוקר וערב את הספרים האלה.

אבל התרמזות כזו של בכי שבה ועלתה בי היום, למקרא חלק מן העבודות של תלמידיי. פתאום הטקסטים הניעו אותי רגשית באופן עמוק ביותר. הרגשתי למולם פגיע, נטול שיריון, ומאוד משתוקק כבר לבכות, להתפרק, לפרוק את המתח האצור בי, את ההתרגשות והציפייה לבוא ילדיי, וכנראה שגם מכאובי עבר עתיקים שלי, שהבכי הזה צריך לשטוף אותם מתוכי החוצה.

אולי זה כרוך גם בשינוי הורמונלי. קראתי באיזה מקום, שלא רק אימהות הרות, אלא גם אבות0-בדרך, נתונים לשינויים כאלה. אינני יודע. אני לא זוכר את עצמי כאדם רגשן. רגיש כן, אבל לא רגשן. ופתאום הגאות הזאת.

אני מדמיין את רגע המפגש עם ילדיי לראשונה. אם לא אחטוף בו התקף לב מרוב התרגשות, או אתעלף מעוצמת החוויה, אני כנראה אפרוץ בבכי. בכי עמוק של כאב ושל הודייה. די ברור לי, שברגע הזה לא רק הם ייוולדו, אלא גם אני אוולד שם, יחד איתם, מחדש, בתוך בכי. הבכי שלא בכיתי בינקותי, והבכי שבכיתי רק פעם אחת על חיי, שהתפתחו אחרת כל כך ממה שהובניתי אליו וגם השתוקקתי אליו בילדותי. וזה כנראה יהיה הבכי הטוב מכולם, מפני שהוא יהיה, בו-בזמן, בכי של אובדן, ובכי של זכייה.

אבל המחשבות על יחדות ונפרדות התגברו אצלי מאוד עם הקריאה בספר מאיר העיניים הזה. החלטתי להביא לעולם תאומים, כדי שיהיה להם זה את זה, במידה ויקרה לי משהו. והנה, הספר הזה מלמדני, שדווקא המחשבה הזאת היא שגויה. שמוטב לא לטפח יחדות תאומית כזו, מוטב לא להפכם לישות אחת בלתי מובחנת, מפני שהדבר ייצור תלות הדדית עד כדי סימביוזה וקושי להתנתק זה מזה/זו בעתידם.

כתוצאה מזה החלטתי כמה החלטות. למשל, להכין להם כמה משחקים משותפים, אבל גם ארגז משחקים נפרד לכל ילד, כמו שממליצה רונית בספרה. לייחד לכל ילד מדף בארון עם בגדים משלו, ולהשתדל כבר למן הלידה ואילך להלביש כל ילד בבגדיו הוא. לגדלם בחדר ילדים אחד, ממילא גם אין לי אופציה אחרת, אבל לסדר לכל אחד/ת מהם מקום משלו. למשל, תיבת סודות מתחת למיטה, שבה יחזיק כל ילד את סודותיו ואת אלבום הלידה שלו, שבכוונתי להכין להם, כל אחד בנפרד.

בתוך כך קיבלתי השבוע תצלומי אולטרא סאונד תלת ממדיים. האמת היא, שלא ידעתי איך להתבונן בהם. רק אתמול, במהלך ארוחת הערב המשפחתית, הראתה לי גיסתי, חגית, את תווי הפנים של כל ילד. זה האף, זה הפה, זו האוזן ואלה הידיים, הבחינה בעבורי. ואז התרגשתי. מאוד התרגשתי. פתאום ראיתי שם כבר את דיוקנאות ילדיים, את גודלם, את תווי הפנים המובחנים והשונים של כל אחד/אחת מהם.

התרגשתי כל כך, שלא ידעתי את נפשי. ואז גם התחלתי לפרש את מבע פניהם. האחד מופנם, מכונס בתוך עצמו. האחרת מהורהרת, נראית קצת עצובה, על פי זווית הפה שלה.

אוי ואבוי, אמרתי לעצמי, הנה אני נופל לפח אחר שרונית פלוטניק מזהירה ממנו – התיוג המוקדם של ילדיי, עוד לפני שאפילו זכיתי לראותם באוויר העולם.

אבל המחשבות עשו את שלהן, ובסופו של לילה הוצאתי את חפיסת הטארוט שלי, הדלקתי נר, הצבתי את הפמוט על השולחן והתחלתי קורא. בתחילה שאלתי שאלות על הספר הבא שלי, שנמצא בעריכה, ועל הספר המתוכנן אחריו, שמתבשל בתוכי. ועל הספרים הבאים, ועל הספרים שכתבתי ועוד לא הוצאתי לאור. אבל אחרי כל אלה באו השאלות על הילדים. כיצד ייראה מסלול החיים של כל אחד/ת מהם, וכיצד ייראה מסלול חיינו יחד.

כמו-מאליו המצאתי את הפריסה הנכונה לזה. פתחתי קלף לזה וקלף לזה, והנחתי למולי שני צירי זמן של קלפים. התוצאות היו מרתקות, מדהימות, והראו תנועה רגשית מתמדת של כל ילד בפני עצמו, ובין זה לזה. הם הראו שמדובר בשני ילדים מאוד שונים זה מזה, אבל כאלה שיעזרו איש לרעהו בנתיבות חייהם. הם כנראה גם ייוולדו בניתוח קיסרי.

לא אספר מה העליתי בקריאתי, מפני שאינני רוצה לתייגם מראש או לנתב את חייהם על פי הקלפים. אבל אני שמח שהם איתי, קלפי הטארוט, אם כאמצעי ניבוי ואם ככלי הרגעה ומחשבה. שמחתי בדבר אחד, שכאשר שאלתי איך ייראו חיי עימם, הקלפים בעמדה הראשונה והשנייה היו מלכת חרבות ועליה מלך מטבעות, צירוף המבהיר שעלי לא ללכת בתלם, אלא לנפץ את המוסכמות, להתנגד לקונפורמיזם. זה הדהים ושימח אותי, מפני שבעבורי, הבאת ילדים לעולם בפונדקאות, לבדי, מנוגדת למסגרות הקונפורמיות שגדלתי בהן, ועוררה בי לא מעט רגשות אשם. אבל אם הקלפים מעודדים את זה, זה משמח אותי. נדהמתי גם מעוצמת הקלפים, מנוכחות המכשף, הקיסר והשוטה בקריאה אחת, המבהירה, שכוחות קוסמיים אדירים פועלים איתי.

ואחרי כן סגרתי את המחברת, מקווה שילדיי לעולם לא יקראו את פריסת הקלפים הזאת, לפחות עד גיל שמונה עשרה, השבתי את הקלפים לחפיסה, כיביתי את הנר והלכתי לישון, נרגש ומלא תקווה.

ובבוקר שבת, כל השבת, בעצם, גיהצתי בגדי תינוקות, חשבתי עליהם/ן, שם, ברחם, והתפללתי שיתפתחו היטב ויוולדו בשלום.

אם איש לא מכין אותנו לאבהות, או לאימהות, ודאי שאין לנו שום הכנה מוקדמת לתפקיד הכפול הזה. כילדים לאבות ולאימהות יש לנו זכרונות רחוקים או קרובים של מהות ההורות. אמי נפטרה, לצערי, לפני עשור. אבי עוד חי, תודה לאל. משניהם אני זוכר הרבה. הדברים שקיבלתי מהם, מאז שחר לידתי ועד הנה, מניעים אותי כעת, שעה שאני מכין את חיי, את עצמי ואת ביתי לקלוט אליהם את ילדיי. אבל איש מהם לא היה יכול ללמדני כיצד להיות אב ואם גם יחד. את זה יהיה עלי ללמוד בעצמי. מתוך ההתבוננות בילדיי ותהליך ההיכרות עימם, ושלהם איתי, ומתוך התבוננות בחבריי ובחברותיי מן הקהילה ומחוצה לה, אבות ואימהות חד-הוריים או חד-מיניים, שחוכמתם תסייע לי, וכבר מסייעת, בהכנת הדרך וודאי גם בהמשכה.

האימהות החד-הוריות בארץ, ובתוכן גם העולות הרבות ממדינות חבר העמים לשעבר, פילסו דרך למהפיכת ההורות הזאת. הן הראשונות שלמדו להיות אבאמא, והכריחו את הרשויות בארץ להכיר בהן ולקבלן. אחרי כן, טיפין טיפין, באו האבות והאימהות בהסדר, או החד-מיניים, ושינו ושכללו את תפיסת ההורות.

אני עוד זוכר כיצד התפעלתי, אי-שם בראשית שנות השמונים, מתמיר להב-רדלמסר, שהיה אחד הראשונים שגידל בן, את נמרוד, יחד עם חברתו הטובה, טלי אמיתי. זהו נמרוד, שלהערכתי הוא כעת כבר אחרי צבא, עליו כתב את ספר הילדים המקסים "נמרוד גם וגם," על ילד הגדל בשני בתים, אצל שני הורים.

רק שנים אחרי כן התחילו להופיעו עוד משפחות כאלה, אם כתוצאה מגירושין והתחברות חד-מינית, אם כתוצאה מהסכמי הורות ולבסוף, בעשור האחרון, גם כתוצאה מפונדקאות בחו"ל.

החברה הישראלית בכללה, ובתוכה הקהילה הלה"טבית, מצויה בעניין זה בשינוי מואץ. המון, המון הומואים כבר מגדלים ילדים במשפחות חד-מיניות, ורבים אחרים נמצאים בשלבים שונים של תהליך הפונדקאות. מסביבי, רוב חבריי עסוקים בזה, בשאלה מתי יתחילו בפונדקאות והיכן. הפיריון והבאת ילדים לעולם כבר אינם שאלה כלל, ואם הם משתהים הרי זה מפני שעוד לא מצאו את האישה המתאימה, שחסר להם כסף או שנסיבות חייהם לא מעודדות אותם עדיין להתחיל בתהליך. אבל כמעט ואין אחד שאינו מדבר על זה.

דיאנה אידלמן כותבת בספרה, שההורות לא מתחילה עם הלידה, אלא בעצם ההחלטה להפוך להורה. התחברתי לזה מאוד. הרי מאותו רגע כבר משתנים סדרי שמיים וארץ. בתחילה זה לא כל כך מורגש. אבל ככל שחולפים הימים, וההכרה הולכת ומשתרשת, ונובטת, אתה מבין שחייך כבר משתנים מקצה לקצה, ועוד עתידים להשתנות כליל עם הלידה ואחריה. לעולם לא ישובו להיות כשהיו, על כל הטוב והרע בהם. בכל זאת, חייך היו אלה. לא חייו של אחר. כך שיש בזה טעם גדול של ריגשה, וגם צער של אובדן.

ההתכוננות להיות אבאמא מביאה עימה דברים משונים. למשל, השבוע ביקשתי מאבא שלי את המיקסר הגדול, שאמי הייתה מערבלת בו חומרים לעוגה, ומזה עשור ויותר הוא עומד מיותם. אמרתי לו, שבקרוב מאוד אצטרך לאפות לילדים עוגות יום הולדת ולתת להם ללקק את המקצף, כמו שאימא שלי הייתה עושה. אחרי כן בדקתי איתו האם יש בבית בלנדר לריסוק מזון מוצק, כדי שאוכל להכין להם בעתיד רסק ירקות או פירות או מרק ירקות 'בלי חתיכות', או 'בלי שמאטעס,' כמו שאנו קוראים לזה עד היום.

בד-בבד עם הגברת הפרנסה מצאתי את עצמי השבוע עושה ביקור פתע בפעוטון יהודי-ערבי של ויצ"ו, מתמוגג למראה פעוטות בשעת השכבת הצהריים שלהם, ולחליפין מראיין מטפלת, ותוהה, האם עשיתי נכון כאשר הרמתי ידיים, באשר לבניית הסכם הורות עם מישהי זרה לי, ותחת זאת 'פירקתי' את המהות המדהימה הזאת, הקרויה אימא, למי שברגעים של הגסת הלב או ברגעי ביקורת קשים נדמות כשורה של ספקיות שירות. תורמת, פונדקאית, מטפלת

מניין היוהרה, או לחליפין, האמונה העיוורת בכך, שאעמוד בזה בכלל, שאצליח במשימה המורכבת הזאת, להיות אבאמא. האם זה לא נוגד כל היגיון, סותר את הטבע, ועתיד להכות בי מכה אנושה.

השאלות האלה מנקרות בי ומתישות אותי. אבל בד-בבד אליהן אני מקבל לגביהן תשובות די פשוטות. תשובה אחת היא האופן שבו השכיב בחור אחד, בתור לבדיקת האבהות, את בנו בן השישה שבועות, על גבו, על ברכיו, אחז ברכות בידיו והגליש אותו מעט אלכסונית כלפי מטה, ממלמל אליו ברוך ומפיק ממנו חיוך. תשובה אחרת היא לראות שלוש בנות קטנות לבושות היטב, מכוסות וישנות במיטותיהן, בחדר הילדות של חנית ושל ורד.

אלה לא רק תשובות בעבורי כרגע, אלא אותות ומופתים, דוגמה לחיים ממש.

אנחנו נדונו כנראה להיות חלוצים לא רק בתחום הזהות המינית והמיגדר ושיוויון הזכויות, אלא בהפרת גבולות המיגדר, לא רק בכל הנוגע לפרקסיס המיני

אלא גם בכל הנוגע לחלוקה המסורתית של תפקידי ההורות. טוב לדעת, שיש עוד המון משפחות כאלה, המתמודדות עם שאלות דומות. זה כנראה לא יעשה את הלם המפגש הראשוני שלי עם ילדיי לקל יותר, אבל אולי זה קצת ינחם אותי ברגעים של משבר, או סתם חוסר שינה.

אתמול, זמן קצר לפני המפגש הרביעי של הסדנה להפסקת עישון ב"מכבי," קיבלתי אי מייל מן המרפאה, ובו תוצאות אולטראסאונד תלת-ממדי. הכול בסדר. התינוקות מתפתחים יפה, וגם הפונדקאית חשה בטוב, דיווחו לי. תינוק אחד שוקל כבר 506 גרם, האחר/ת 430 גרם, גילו של הראשון הוא 22 שבועות ויום, ושל האחר/ת 21 שבועות ושישה ימים.

רגע, תפסתי את עצמי, זה שוב קורה? דילוג כמו בשבוע ה- 14? אני חשבתי שאני בשבוע ה- 19 כעת, והנה מתברר לי שגודלם תואם את השבוע ה- 22, כמעט 23!? אז מה, אני לא בתחילת חמישי, אלא בתחילת החודש השישי!?

נתקפתי בפאניקה. כל מערך חיי מתוכנן עד לתאריך ה- 23 במרץ, שבו נגיע לשבוע ה 32. אבל אם כעת הם בגיל 22 שבועות, צפויה לי לידה בעוד 10 שבועות בלבד, חודשים וחצי, מה שמביא אותי מקסימום לאמצע מרץ.

עד שהגעתי לסדנה לגמילה מעישון כבר הספקתי לפרוק את הלחץ באוזני אבא שלי, שכמו תמיד ידע להיות תכליתי, ולעשן במונית, הנהג בטובו התיר לי זאת. אבל בסדנה גיליתי, שרוב חבריי וחברותיי כבר הפסיקו לעשן, או דיללו מאוד את כמות הסיגריות שלהם, בזכות השימוש בכדורי הזייבן או הצ'מפיקס, שהחלו לקחת, והרופא שלי סירב לתת לי אותם, מפני שזכר לאילו דכאונות שחורים משחור ותופעות לוואי קשות הכניסו אותי בעבר.

ישבתי שם, בין ההולכים ונגמלים, והבנתי שזהו זה, עוד עשרה שבועות עשויים להיוולד לי ילדיי. ולכן מוטב שאקח אחריות על עצמי ואחדל לשחק משחקים.

התחושה הזו התגברה כאשר המנחים, טל ונוי, פיזרו קלפים מצויירים על הארץ, וביקשו מכל אחד ואחת לבחור שני קלפים, האחד מסמל את תחושתו כעת לגבי העישון, והאחר – את תקוותו לעתיד.

הייתי הראשון שבחרתי קלפים והראשון שהציגם, מפני שהבחירה הייתה לי ברורה כל כך. הקלף שסימל את תחושתי לגבי העישון הראה אותו גבר פעמיים, בדיוקן אחד הוא בוכה ובדיוקן האחר, על אותו קלף, הוא שוחק. הקלף הזה מראה את האמביוולנטיות שלי כלפי העישון, אמרתי להם. אני אוהב לעשן, ומצר על כך שעלי לחדול מן העישון.

והקלף האחר, שאל נוי? היה מצוייר עליו בית, בית גדל מידות, עומד בתוך אחו.

זה הבית, בית המשפחה שאני בונה, אמרתי לו, וחלק מן הבנייה הזאת היא, בעבורי, הפסקת העישון.

איך אני שונא סדנאות. הן גורמות לי לומר דברים שאני מצטער עליהם אחר כך.

הייתי כל כך עצבני מהקדמת הלידה הצפוייה שברחתי מוקדם מן הסדנה ונסעתי לוורד וחנית, המגדלות שלוש בנות. הן הושיבו אותי במרפסת ביתן, שם הן מעשנות, ולימדו אותי כמה דברים חשובים לגבי גידול ילדים. שלא צריך לחטא את הבית, שמותר לילד לגדול עם חיות, שילד החי בסביבה רגילה, לא סטרילית, מפתח חסינות רבה יותר למחלות, וממילא את מחלות הילדות הוא יחטוף, שחשוב מאוד שאשן בכל רגע שהם ישנו בו, שאני יכול לשכוח מן הליבידו לשנים הקרובות, והעיקר – שאזכור לשמוח בהם/ן, כי הרי זה כל העניין, להיות שמח. וכמובן עישננו את עצמנו לדעת שם, בכפור, על המרפסת.

ואז, אחרי שסיימנו להעמיס על המכונית כל מיני צעצועים ואביזרים ודברים שנתנו לי ברוב טובן, נעמדה ורד בקצה גרם המדרגות, ואמרה, "טוב עשית," וזהו.

ואני חזרתי לאחור, ונשקתי לה על לחייה. מחווה שלא הייתי מעלה על הדעת לעשות, ועוד עם ורד, עשור מקודם לכן.

אבל כנראה שהזיקנה מרככת

.

בלילה, כשנגמרה לי חפיסת הסיגריות, הלכתי עמד לפיצוציה בלילינבלום, אבל אז החלטתי שאני לא קונה קופסת "טיים", אלא שתי סיגריות "קאמל," חזקות במכוון. שלא יעשו לי חשק לעשן, ושלא תהיינה לי סיגריות הבוקר, ליד הקפה. ואכן, עישנתי רק אחת, אמש.

הבוקר קמתי, ומיד שמתי על עצמי מדבקת ניקוטין. הכי חלשה. לשמחתי, עברתי איתה את היום בשלום. אבל מה שעזר לי לא היה רק מדבקת הניקוטין. באופן משונה ביותר, בפעם הראשונה שרציתי היום סיגריה, פתאום שמעתי קול בתוכי אומר לי "ובחרת בחיים." כך, בפשטות. בלי שום הוספות.

בתוך הציווי הזה התקפלו כל מהלכיי חיי כעת. הבחירה להיות הורה, הבחירה להיות אב לתאומים, הבחירה לחיות למענם וגם למען עצמי. וכל פעם שמתתי לסיגריה, שב ועלה בי הציווי הזה.

זה החזיק עד הערב, רגע לפני הסדנה, כשישבתי ושתיתי אמריקנו בחצר. פתאום נטרפתי מתשוקה לעשן. אמרתי לעצמי, הופה, עד הנה, אילן. את זה אתה לא עושה לעצמך. אתה לא נטרף בגלל סיגריה. אתה כל כך רוצה? אז תעשן. מספיק שאתה בדיאטה בכלל ובדיאטת הרזייה, עובד כמו חמור בהוראה ובעריכה, מכין את הבית ומפסיק לעשן. אל תשתגע.

הלכתי למכולת, קניתי סיגריות, ועישנתי שתיים.

ואחרי כן שמתי על עצמי מחדש את מדבקת הניקוטין ויצאתי אל בית הקפה.

אני יושב כאן כבר שעתיים. מתקן תיקוני מחברת לספר שערכתי. לכתוב אני לא מסוגל ככה, בינתיים. אבל לערוך כן. בפעם הקודמת חזרתי לעשן כי לא הייתי מסוגל לכתוב מילה, במשך כמה חודשים. אבל כעת ממילא אני כותב בעיקר על הילדים, על ההורות המתקרבת, ואת זה אני עושה בכל מצב. אז אולי בכל זאת אפסיק לעשן. ואם לא, גם הפחתה ניכרת בזה תעשה רק טוב.

במחשבה שנייה, אולי אוריד כעת את המדבקה, ואצא לעמוד מתחת לפטריית החימום, לעשן עוד סיגריה אחת. אחת וזהו.

לילה טוב לכם.

במכון הכושר, במקלחות, פגשתי את מיכאל המתוק. שאני מת עליו. הוא שאל אם אני מלמד גם בחנוכה, וסיפרתי לו שאני בדרך לבדיקת רקמות וצריך להספיק להוציא תעודת זהות, ואין לי מושג איך אעמוד בזה. הוא חייך ואמר לי, "הגעת עד הודו, תספיק גם את זה." חייכתי אליו בחזרה, והבטתי בו שעה שהתפשט ונכנס למקלחת. הוא כבר אב ותיק, והייתי מתחתן איתו תוך דקה. והוא יודע את זה.

אחרי הכושר התקשרתי למעבדה לבדיקת רקמות. לשמחתי אמרו לי, שיקבלו ממני דרכון. נסעתי לשם במונית, בידיעה שבדרך חזרה אני מוכרח לעבור דרך משרד הפנים, ושם אין סיכוי שאמצא חנייה קרובה.

מחלקת הרקמות נמצאת מעל מעבדת הדם, בבניין המרכזי של בית החולים. אני כותב זאת, כדי שהבאים אחרי לא יסתובבו כמוני, ברחבי בית החולים, ויחפשו אחריה. מפני שיש שני בנקי דם בתל השומר, וזו מצויה מעל בנק הדם של בית החולים עצמו, בבניין המרכזי.

כשסוף סוף הגעתי לשם, דרך המון מסדרונות ארוכים, פגשתי שם זוג בחורים עם תינוק בן יומו בעגלה. חייכתי אליהם ואמרתי "אני מניח שזה כאן." אחד מהם אמר, "השאלה היא מה אתה צריך." "בדיקת רקמות," עניתי. והוא אישר שזה שם, כשבעצם, בסבטקסט אמרתי לו – אני יודע שאתם הומואים כמוני, שזה בנכם, ואני שמח לפגוש אתכם כאן.

אז שאלתי במישרין איפה עשו את הילד, וכך התפתחה לה שיחה. הם עשו אותו בפונדקאות בארצות הברית. לכן היו יכולים לבוא ארצה ורק אז לעשות את בדיקת האבהות, בניגוד למי שעושים פונדקאות בהודו או בארמניה, וצריכים להיתקע שם כשישה שבועות עד להצלבת הנתונים של ילדיהם עם אלה שהפקידו כמוני כאן.

בנם, מיכאל, בן שישה שבועות, שכב בעגלת בייבי ג'וגר (בדקתי, וכך גיליתי שזו עגלה שמורכבת מטיולון ועליו סלקל, שניתן להפרידו ולהרכיבו ככיסא בטיחות במכונית), ויש גם אופציה להרכיב עליה עגלת אמבטיה. עגלה כזו אני צריך, אמרתי לעצמי. חבל שקניתי אחת משומשת. אם עדי ונווה יעבירו לי כזו, זה יהיה נהדר. אם לא, אקנה אחת. פה או בהודו. כדי לא להסתבך עם משקל עודף בדרך לשם.

הם סיפרו איזו חוויה מרגשת ועזה היא ו, להחזיק בילדם הפעוט, ואני הבטתי בו, והתקשיתי לעצור בעד עצמי מלבכות. מאושר, מהתרגשות.

זמן קצר אחרי כן הגיע לשם עוד בחור, מתוק להפליא, שגם הוא ובן זוגו עושים פונדקאות בהודו, גם הם מחכים לתאומים, כמוני, והם עושים אותה דרך הסוכנות של דורון, "תמוז." תאריך הלידה שלהם הוא בראשית פברואר, והם תיכף נוסעים כבר. הקשבתי להם בהתרגשות מהולה בצביטת לב. הנה שני זוגות, שהחליטו יחד להביא ילדים לעולם, ועוברים יחד את כל התהליך. ואילו אני איבדתי את בן זוגי, שלא רצה להיות אבא, בדרך למימוש החלום שלי.

ברגעים האלה, רגעי ההמתנה במעבדה לבדיקת רקמות, כמהתי שהוא יהיה איתי שם. שיחווה איתי את ההתרגשות, הכרוכה בעוד שלב בדרך להורות. ומאוד הצטערתי שהוא ויתר על זה ושהיה עלינו להיפרד כדי שאני אוכל להיות אבא. בו-בזמן, חשבתי שאולי המעבדה לבדיקת רקמות, טיפת חלב או כל תחנה אחרת בדרך, תהיינה התחנות הנכונות בעבורי למצוא בן זוג חדש. מישהו שמתנסה בחוויה כמוני, ומתעתד להיות אבא. אבל אינני יודע אם יש עוד מישהו מן הקהילה, שבחר כמוני להיות אב חד-הורי, ובלבד שיהיה לאב.

אנשים אומרים לי שזה אומץ גדול, הבחירה להיות אב יחיד לתאומים. שאני חייב עזרה. כולם משננים לי זאת, כאילו שאינני יודע. אבל הייתי שמח מאוד אם הוא היה חוזר, או מישהו אחר היה מתחבר איתי למסע הזה, ולא הייתי עובר אותו לבד.

לשמחתי, במהלך השבועות האחרונים היו הרבה א/נשים שבאו לעזרתי. בציוד, בעצה, במילה טובה. ערן של יעל בא במיוחד למוסך שטיפלתי בו אותו רגע באוטו, שסירב להניע, כדי לתת לי תיק לעגלת תינוק, את הספר "הכנה ללידה" וחבילות חיתולים. יעל ואדי נתנו לי מיטת תינוק עם מזרן, עדי ונווה שלחו לי שקי בגדים חדשים ממש ושחר אסף לי שקי בגדים מאחיותיו, אוסי גיסתי נתנה לי שק בגדים שאימה סרגה במו-ידיה וניבה ובעלה העמיסו עלי שקים מלאי בובות פרווה, נחש צעצוע, מחלק מנות, עוד תיק עגלה ומה לא. אם חד הורית אחת ואימה העניקו לי לול ואמבטיה, זוג שהאישה עובדת עם גיסתי יחד נתנו לי עגלת תאומים במצב טוב במחיר מגוחך, ואורן, שעבדה איתי במשרד יחסי הציבור שלי, מילאה אותי בבגדים בכמות מתאימה למשפחה הומואית מרובת ילדים, בבייבי סנס, במנשא, בסלקל ועוד הגדילה עשות ורתמה למעני מישהי מרשת ידועה לצורכי תינוקות. מדהים. במסע הזה, שאני לבד בו, מבחינה רגשית, אני מגלה מחדש את הישראלים ואת הישראליות, ואת הצד היפה של הישראלים, וזה מרגש אותי מאוד.

במהלך השבוע ביקר אצלי יאיר, הארכיטקט שתכנן את השיפוץ הקודם של דירת דמי המפתח שלי. אחרי שני חברים ארכיטקטים צעירים, שאמרו את דברם, רציתי לשמוע גם אותו. הוא הביא תוכנית נהדרת, אבל כזו שעלותה מאתיים אלף ש"ח. חייכתי ואמרתי לו שיותיר בידיי את התוכנית, אבל לא אוכל לממשה בשנים הקרובות. אחרי כן אירחתי לארוחת ערב את מרב ואת דני של ערן, שבאו לראות את הבית, לייעץ לי כיצד לסדר אותו וגם לקחת מידות לספרייה גדולה ולתוספת מדפים, לחיפוי הספריות הקיימות ועוד, כך שהילדים לא יחיו כשהם חשופים לאבק הספרים הארסי, הנח על אלפי הספרים שיש לי בבית.

ביום שישי, הלכתי לאליסף רובינזון, בחנות "רובינזון," כדי לקנות מתנת יום הולדת שמונים לדודתי, שהגיעה לגבורות. שאלתי את אליאסף אם יקנה מידיי גליונות ישנים של כתבי עת, כי בלית ברירה עלי לדלל את הספרייה. הוא הופתע, מפני שידע שאינני מוציא דבר מן הספרייה שלי, ושאל למה. כשאמרתי לו שאני מחכה לתאומים, אותם אגדל לבדי, ספק ראשו בין כפיו. "אוי ואבוי," הוא אמר, "אתה לא יודע מה מחכה לך. איך תתמודד עם זה!?" ואחרי כן חייך, סיפר לי שיש לו תאומים בני עשרים וארבע, ובירך אותי מעומק ליבו. בסוף הוא גם נתן לי עוד עותק של ספר הברכות והקללות ביידיש, שקניתי לדודותי, בשביל עצמי. וצחקתי ממנו כל רגע פנוי השבת.

בערב שישי ביליתי לבד בבית. ישבתי שעות וגיהצתי בגדי תינוקות. מתרגש מעצם המידות שלהם. עד שנשבר לי הגב, פתחתי את אטרף דייטינג באיי פון וצ'וטטתי עד שנפלתי לתוך השינה.

במהלך השבת חיפשתי בגוגל מוהל בדלהי. למקרה הצורך. הגעתי לסיפורם של בני זוג, שהטיסו מוהל מן הארץ. בסוף הסיפור היה מצויין אי מייל של בני הזוג. כתבתי להם, סיפרתי להם את סיפורי ושאלתי כמה שאלות. בהמשך התפתחה תכתובת עניפה, שעברה לשיחת טלפון. בסיומה הציעו לי את ביתם למשך שלושה שבועות, בלי תמורה, כדי לעזור לי בשבועות הראשונים שלפני הלידה ואחריה, וגם הבטיחו למצוא לי מלון אינטימי וטוב בשכונה טבוה יותר, מבית המלון שמצאתי בעזרת מאיה במיין בזאר. הם גם נתנו לי טלפונים של שני רופאי ילדים מומלצים, ועוד עצות רבות.

גם מיכל, אחותו של יוני, ציידה אותי בעצות מעשיות. דחילק, מי היה מעלה על הדעת שצריך להביא מן הארץ טבליות חיטוי מים המתאימות לתינוקות, כדי לחטא בהם את מי האמבטיה ומי הכביסה? ואיזה רעיון דגול הוא זה, להביא מהבית או לקנות שם מיחם גדול, כזה של אירועים, כדי להרתיח בו כל בוקר מים, שישמשו אותי למהלך היום כולו, להכנת פורמולה ועוד.

התכתבתי גם עם הקונסוליה, עם בית חב"ד ועם שורה של חברות לציוד לתינוקות. אני מחכה לתשובות. כי השאלות, בשלב זה של התהליך, הן מרובות.

בדבר אחד אני שמח, שאני ישראלי, ועומד לגדל כאן את ילדיי. עד כמה שהמציאות החיצונית קשה ומרה, עד כדי כך שחדלתי להתייחס אליה בטורי דעה, כי קצב האירועים כאן פשוט מתיש, מטמטם את הדעת, מכעיס ומחריד עד מאוד, טוב לדעת שיש כאן גם בני אדם, הערבים איש לרעהו ומוכנים תמיד להושיט עזרה זה לזה, זה לזו.

מחר אני נוסע לוורד ובת זוגה, לאסוף עוד דברים שאני צריך, ובהמשך השבוע אצטרך לגבות את הכסף המגיע לי מגורמים שונים כדי לשלם את התשלום הבא להודו, באמצע החודש.

ובינתיים, מפלס ההתרגשות עצום, ואני כל הזמן חושב על סימה, הפונדקאית, תוהה האם הבטן שלה כבר גדלה מאוד, מצפה בכיליון עיניים לבדיקת האולטרא סאונד שאקבל ב 26 לחודש, שהיא כבר תלת ממדית, ומקווה שהבדיקה תהיה תקינה, שהילדים בסדר, ושלא יזדרזו לצאת מן הרחם טרם זמנם, למרות גודלם הרב, לפחות לפי הבדיקה הקודמת. שיהיו בריאים ויתפתחו היטב.

בשבת עבדתי, כהרגלי. הרבה מירה רז, שעברה ליד האספרסו בר, בשבת בבוקר, שאלה אותי מה אני כותב, וכשעניתי לה שאני בודק עבודות של שבעים תלמידים גערה בי, בדרכה המיוחדת, שעלי לנוח בשבת, שיום מנוחה היא. אבל נהניתי לבדוק עבודות באור השמש המיטיב.

בערב ערכתי כמה פרקים בספר, צ'וטטתי קצת בהפסקה, ואחרי כן ישבתי ועבדתי על כרטיסיות תחקיר לספר הבא (הבא). כלומר זה שרק מתוכנן אצלי בראש וטרם ירד אל הנייר.

אבל אז, בעוד הפסקה קצרה בבית הקפה, שעה שחיפשתי חומר על זכויות של משפחות חד-הוריות, לכדה עיני ידיעה, שרק כותרתה הבעיתה אותי. "

ילדים לאב מעשן בסיכון גבוה ב-44% ללאוקמיה."

בגוף הידיעה, שנדפסה במדור הבריאות של וי-נט, סופר, ש"מחקר אוסטרלי חדש מצא כי ילדים שאביהם מעשן נמצאים בסיכון גבוה ב-15% עד 44% ללקות בסרטן הדם (לאוקמיה). ההשערה: רעלני הסיגריה פוגמים בחומר התורשתי בזרעון, ומגבירים את הסיכון ללקות במחלה."

אל אלוהים, חשבתי לעצמי. אני מעשן כבר מגיל 14. כמעט 38 שנים. אמנם, אני בתהליך של הפסקת עישון, מפני שנשבעתי ביני לבין עצמי, שהילד שלי לא יריח ממני הבל פה של סיגריה בנשיקתי הראשונה על מצחו, עם צאתו מן הרחם. אבל את הזוועה הזאת, האפשרות שמא בלא יודעין אני עומד להביא לעולם ילדים, העתידים בשלב כלשהוא של חייהם ללקות בלאוקמיה כתוצאה מן העישון שלי, את הזוועה הזאת לא יכולתי אפילו לשער.

מיהרתי לקפל את המחשב וברחתי מבית הקפה הביתה, חושב כל הדרך מה יהיה. חושב זו לא המילה הנכונה לתאר זאת. נחרד, מוצף חרדה. האם לכתוב למרפאה בהודו, ולבדוק אפשרות שיעשו בדיקת דם לעוברים? הרי אינם עושים אפילו בדיקת מי שפיר, מחשש לפגיעה בהם. ומה תועיל לי בדיקת דם כזו? הלא אינה יכולה לגלות דבר כזה מראש. אללי.

בדרך נזכרתי בחברתי הטובה עמליה זמר, שנפטרה בכיתה השמינית מלאוקמיה. יצאנו להשתלמות ערכית באיזה מקום ליד ירושלים. כשחזרנו, היא לא שבה לכיתה, ואמרו שהיא חלתה באיזו מחלה מסתורית. שבועיים אחרי כן בישרו לנו שמתה. הסרטן חטף אותה מן החיים בבת-אחת. נזכרתי בה בכאב, בכאב של הוריה, שלנו, ואמרתי לעצמי, ישמור אלוהים, שרק לא אביא לעולם ילדים, שיסבלו כתוצאה ממני, מבחירות שגויות שאני עשיתי במהלך החיים. חיי שלי, לא שלהם, רחמנא ליצלן.

בכלל התכוונתי להעביר את השעה האחרונה של הלילה בגיהוץ בגדי הילדים, מן הערימות המצטברות אצלי אחרי כביסה וייבוש. אבל מי בכלל מסוגל לזה, בכזה מצב. תחת זאת, שליתי מן התיק שלי את חברתי הטובה, הפרטית, המטוטלת. התרתי את שרשרתה, שהסתבכה סביב עצמה, ושאלתי אותה כמה שאלות.

התשובות שקיבלתי קצת הרגיעו אותי ואפשרו לי לכתוב את הפתק הזה. הם ייוולדו בריאים, לא יחלו בגללי, וגם אני אזכה לגדלם עד בגרותם, לחיים ארוכים. אמן ואמן.

אבל הפחד הזה עוד לא לגמרי הירפה ממני, וכנראה ימשיך לרדוף אותי בימים הקרובים.

מזל שכבר קניתי מדבקות ניקוטין. בקרוב מאוד אמיר את הסיגריות באלה, מתוך כוונה לוותר גם עליהן בבוא העת. אבל אל תתפסו אותי במילה. קשה לי אפילו לחשוב על פרידה מן הסיגריה. ועם זאת, כבר כמה שבועות אני אומר לעצמי, כל סיגריה, בגילך, היא פחות עשר דקות עם ילדיך. אז כדאי שתזכור את זה.

תגיד, שאלה אותי מרגרידה, יש במשפחה שלך אנשים גבוהים או מלאים?

נחרדתי. לא רק מפני שאין כאלה במשפחתי (וחבל. הייתי שמח להיות עם גובה של מטר שמונים ושש, למשל). אלא משום שבשל העובדה, שפונדקאות לגייז לא מתאפשרת בארץ, ולכן פניתי להודו, אני מלווה את התהליך כולו באי-מיילים בלבד. וזה כמובן מעורר חרדות רבות. למשל, אולי המעבדה טעתה, וערבבה זרע של מישהו אחר עם הביציות של התורמת שלי? אולי הפונדקאית שכבה פעם אחת אחרונה עם בעלה, אחרי העברת העוברים לרחמה, ולפני שעברה לגור בבית הפונדקאיות? ואולי גודלם החריג של הילדים מעיד על איזו בעיה?

רגעים אחרי כן שלחה לי ד"ר שיבאני אי-מייל מרגיע. היא הסבירה לי, שקנה המידה של מפענחי האולטרא סאונד בהודו הוא עוברים הודיים, וכי הוא אינו בהכרח תואם את התפתחותו של ילד, שנוצר מעירוב זרע מערבי וביצית הודית. כמו כן, הוסיפה, ישנן תקופות הריון שבהן יש גדילה מואצת של העובר, מעבר לממוצע, וגם תקופות הפוכות לאלה. אין לך מה לדאוג, אמרה לי, אלה הילדים שלך, והם והפונדקאית במצב טוב מאוד. אדרבא, הוסיפה, התפתחותם התקינה, שהיא מעבר לממוצע בגילם, מעידה על התזונה המשובחת והטיפול המסור שמקבלת הפונדקאית.

אכן, כך הדבר. הפונדקאיות עוברות להתגורר, אחרי העברת העוברים לרחמן, בבניין מיוחד של המרפאה. בעליהן וילדיהן עוברים לגור בקרבתן. כך, אפוא, משמש הכסף שאני משלם כאן כדי לשפר את תנאי החיים של הפונדקאית ושל בני משפחתה.

אבל המרחק ממנה, הקשר הבלתי ישיר עימה, אלא באמצעות מתווכים, מעורר חרדות כאלה.

עם שנרגעתי, שבתי לעסוק בהכנות ללידה. על פי עצתה של אם חד-הורית, שביקרה אצלי לפני שבוע עם תאומיה, הכנתי מכתב לחברים ולבני משפחה, ובו לוח שיבוץ לתורנות הודו, למשך השבועות שאהיה שם ואזדקק לעזרה, ורשימת ציוד לקראת לידה ואחריה, עם סימון כל מה שכבר קיבלתי, כדי שיידעו במה הם יכולים לעזור ולסייע. את הרשימה הכין לי האקס שלי, שיש לו כבר ארבעה ילדים עם בן זוגו, ולפי עצמתו גם נרשמתי אמש כחבר במועדון לייף סטייל של סופרפארם ובמועדון שילב.

מסופרפארם יצאתי אמש עם קניית מוצרים במבצע. זו הפעם הראשונה בחיי שאני קונה שם משהו במבצע. בדרך כלל אני רוכש שם תרופות בלבד. אבל הפעם, בשל הנסיבות, מצאתי את עצמי סוחב משם תינוקלין ומרכך כביסה, חבילת מוצצים לפעוטות, אל סבון ועוד כל מיני דברים.

תגידי, שאלתי את המוכרת הנחמדה, מול לוח המוצצים בשלושה גדלים, לפטמה קטנה, בינונית או גדולה, גודל המוצץ שתינוק זקוק לו נקבע על פי גודל פטמתה של האם!?

והרי אנחנו כה מרוחקים, והרי את פטמתה לא אראה לעולם…

נבוכה היא הפכה את חבילת המוצצים ויחד קראנו מאחריה, כי המוצצים הקטנים מתאימים לגילאי 0-3 חודשים, וכך הלאה בהתאמה.

רווח לי. וכך איפוא קניתי את חבילת המוצצים הראשונה בחיי, ושמתי גם אותה בארון, יחד עם הסטריליזטור ומחמם הבקבוקים, הישבנון ושקי הבגדים ואפילו חבילה אחת של מגבונים לחים ונטולי אלכוהול, שקיבלתי כבונוס על הקנייה.

הלילה, והבוקר, גם יצרתי קשר עם דולה, שהומלצה על ידי חברים בפורום אבות גאים בפייסבוק. סיוון שמה. הסתבר שלמדנו יחד בחוג לספרות עברית, וסיכמנו, שניפגש בפברואר, מספר פגישות, כדי שהיא תוכל להכין אותי לקראת הצפוי לי אחרי הלידה.

אכן, ימים עמוסים ומשמחים, וגם קשים, צפויים לי. ואני עושה ככל יכולתי כדי להתכונן לקראתם. אבל מכל מה שאנשים אומרים לי, חלקם בחיוך וחלקם בדאגה, ודאי לי, שדבש אני לא אלקק שם, בחודשים הראשונים אחרי הלידה, אבל כנראה שאתמוסס מול חיוך גנוב של תינוקיי בלילה.